צילמה את הכורסה של סינאוור: "סמל של ניצחון"

כמה ימים לאחר ה-7.10 צלמת העיתונות, חן ג. שימל (26), שגדלה בלונדון ועלתה לישראל לפני שמונה שנים, עשתה את דרכה לקיבוץ בארי כדי לתעד את האירועים: את הבתים והקיבוצים החרבים, את צוותי החירום במקום, המשפחות שנאלצו להתפנות, ועבודת צוותי ההצלה של זק״א. כך, במשך השנתיים האחרונות תיעדה שימל גם את משפחות החטופים, ניצולי פסטיבל נובה, חיילים ומילואימניקים, ואת עם ישראל בשעתו הקשה ביותר. מתוך תמונות אלו, נולד הספר "7 באוקטובר | עדות", המשלב צילומים עם עדויות, הספדים, מכתבים אישיים, פסוקים מהתנ"ך וציטוטים, ומשמש עדות חזותית לאירועים שעיצבו את החברה הישראלית מאז אותו יום.

"יומיים אחרי ה-7.10 הגעתי לבארי, הרצפות והקירות היו מכוסים בדם. ביד אחת צילמתי וביד השנייה עזרתי לנקות. השתיקה והריח ילוו אותי לנצח. ידעתי שאני עומדת בתוך שבריר של היסטוריה שאסור שישכח״, היא אומרת.

מאז המשיכה לתעד רגעים אינטימיים ומשמעותיים, המשקפים את מסע ההתמודדות של מדינת ישראל, בהן משפחותיהם של אביתר דוד, עומר ונקרט, ואמילי הנד, חיילים פצועים וקהילות מפונים ואף תיעודים מיוחדים מתוך עזה, ובהם, כורסתו הנטושה של יחיא סינוואר: "זה היה סמל קטן של ניצחון בתוך ים של כאב. הבטחתי לעצמי שאמשיך לצלם, גם ברגעים הקשים ביותר, בשביל המשפחות, בשביל הדורות הבאים, בשביל המדינה שלנו".

הספר, היא אומרת, הוא מסמך היסטורי ועדות של כאב לצד חוסן. על עטיפתו מופיעה תמונה מצמררת: טביעות ידיים על קיר חרוך בבית בבארי. חודשים לאחר מכן, במצעד החיים בפולין, עמדה שימל בתוך תא גזים באושוויץ וצילמה את טביעות הידיים והשריטות שנותרו מהקורבנות ברגעיהם האחרונים. "שתי התמונות, כשהן ניצבות זו מול זו, משתלבות לסיפור אחד המתמשך מעבר למגבלות הזמן". עבור שימל, כנכדתה של ניצולת שואה, הקשר הוא אישי ועקבות אלה מעצבים את שבועתה של סבתה: "לעולם לא עוד". מתוך תחושת שליחות, שימל החליטה להקדיש את כל הכנסות הספר לתוכנית "דרור" של מכון סאמיט, המסייעת בשיקום לוחמים ולוחמות המתמודדים עם תסמונת פוסט טראומטית.