לכבוד חנוכה: שמונה סיפורי גבורה עוצרי נשימה

עידית שחר, מנהלת מרכז החוסן במכללה האקדמית ספיר: “הילד שלי הציל את אביו תחת אש”

בבוקר ה-7.10 יצאו אבי, בן זוגה של עידית, ובנה זוהר בן ה-14, לרכיבת אופניים סמוך לכפר עזה, כחלק מקבוצת “אתגרית העוטף”. דקות לאחר שהחלו ברכיבה, נשמעו אזעקות וירי כבד. אחרי המתנה קצרה במיגוניות החליט אבי לחזור לרכב שחנה בתחנת הדלק בכפר עזה ולנסות להגיע הביתה, לאור הנר. בדרך נפתחה עליהם אש לראשונה. אבי האיץ, אך כמה מאות מטרים אחר כך נורו שוב, הפעם מטנדר לבן שנראה תחילה כמו רכב של כוחות הביטחון. אבי יצא מהרכב וקרא “טעות בזיהוי, תביאו סיוע!”, אך זוהר היה הראשון להבין שמדובר במחבלים. “אבא, כנס מהר לרכב!”, הוא צעק. כאשר אבי נפצע בידו ולא הצליח לתפקד, זוהר, בן 14 בלבד, לקח פיקוד: העביר הילוך, שחרר מעצור וסייע לו לנהוג בחזרה לכיוון תחנת הדלק תחת ירי. הם דהרו לכיוון תחנת הדלק, והגיעו עם הרכב כשכולו מחורר מפגיעת כדורים. לאחר עזרה ראשונה והמתנה לשווא לכוחות חילוץ, הצליחו להגיע לנתיבות ומשם לאמבולנס שפינה אותם לוולפסון. אבי עבר חודש וחצי של ניתוחים ושיקום, ובינואר 2024 הם סוף סוף חזרו הביתה. "אני מרגישה שזכיתי בבעלי ובבני מחדש", עידית מספרת. "שניהם גילו אומץ נדיר ותושייה יוצאת דופן ברגע שבו החיים שלהם היו תלויים על חוט דק".

רפאל אנקווה, מטופל במרכז "עדי ירושלים", מתמודד עם מחלה נדירה

רפאל אנקווה, שיחגוג בחודש הבא בר מצווה, נולד עם מחלה נדירה בשם (CFC) - רק כ 250 מקרים כמו שלו בעולם. כשהוא נולד כך, הרופאים אמרו שהוא לא יחיה, לא ישרוד אפילו את הימים הראשונים. עם הזמן ראו שהוא מחזיק אבל היו בטוחים שרק לשנים בודדות, ושיהיה צמח, אולי גם עיוור וחירש - חשבו שזה חסר סיכוי. בגיל שלוש הגיע רפאל למרכז "עדי ירושלים", כשהוא מתקשה בכל תפקוד בסיסי. היום, לקראת גיל 13, הוא מוכיח אחרת: מתקשר בצורה בסיסית, משחק ואפילו הולך מעט. אמו דבי מתארת אותו כילד מלא חיים: "למרות שהוא עדיין מתמודד עם המחלה והמורכבות הוא עדיין ילד כאחד הילדים. הוא נולד בחג החנוכה, מועד שיש לו משמעות מיוחדת עבורנו. הוא ניצח כל תחזית של כל רופא בעולם". ב-11.12 תציין משפחת אנקווה את בר המצווה של רפאל - אירוע גדול ומרגש שמסמל חיים, תקווה ואופטימיות שנמשכת כבר 13 שנים

סרן ליאם שפילמן, ארגון נכי צה״ל, שרד פציעה קשה לאחר התפוצצות כטב"ם

סרן ליאם שפילמן, בן 27 מנתניה, חזר לישראל עם פרוץ המלחמה במטרה להתגייס ולהצטרף ללחימה. הוא החל שירות מילואים בגבול הצפון בחטיבת הנח"ל, ונענה מיד לקריאה לשוב ולשרת בחזית. בנובמבר 2023, כטב"ם של חיזבאללה ששוגר לעבר האזור בו שהה עם לוחמיו התפוצץ בטווח קצר וכתוצאה מכך נפצע אנושות. בשטח, ליאם איבד כמעט 20 מנות דם, סבל מקרע בעורק מרכזי ברגל, שברים בעמוד השדרה, פציעות פנימיות קשות, והוא הובהל לבית החולים זיו כשהוא במצב אנוש. חומרת הפציעה הייתה קשה מאוד, ולאחר שעות של טיפול אינטנסיבי, ליבו שב לפעום. עשרה ימים הוא היה מורדם ומונשם, ובימים הראשונים ממש נלחמו על חייו. כשפקח את עיניו התבררה חומרת הפגיעה: כאבים קשים, חולשה ואובדן היכולת לעמוד או לנוע. לאחר שיקום ארוך השתחרר מבית החולים והגיע לבית הלוחם של ארגון נכי צה"ל בתל אביב, שם הוא עובר תהליך שיקום מאתגר וממושך, הכולל טיפולי פיזיותרפיה, כושר וספורט. ליאם לומד להתמודד עם מציאות גופנית חדשה. לצד השיקום, הוא פתח דף חדש של עשייה: הוא החל להרצות בארץ ובעולם ולפעול למען פצועי לחימה. ליאם גילה התמודדות יוצאת דופן עם פציעה קשה, הסיפור שלו הוא דוגמא חיה לנחישות, אחריות ויצירת משמעות חדשה מתוך משבר.

תותי אייצ'ו – גדלה בכפר הילדים "נרדים" של עמותת SOS

תותי אייצ'ו, בת 19, גדלה בבאר שבע למציאות שלא מזכירה חיים של ילדה קטנה: אמא שהתמודדה עם התמכרות קשה ולא יכלה לטפל בה, ילדה שנאלצה מהר מאוד להסתדר לבד, לעבור בין משפחות אומנה ולחזור שוב ושוב לבית שלא הרגיש בטוח. בגיל שמונה איבדה את אמה, והיא ואחותה עברו לכפר הילדים "נרדים" של עמותת כפרי ילדים - SOS המקום הראשון שבו פגשה יציבות, מבוגר שנמצא עבורה, ושגרה שמאפשרת לנשום. "זה היה סוג של דף חדש, וזה כנראה מה שהציל אותי," היא אומרת. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המקום הזה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי בטוחה. היו שם מבוגרים שדואגים, שמקשיבים, שלא קמים והולכים כשקשה, לא משנה מה אגיד או איך אגיב". הכפר היה נקודת מפנה בחייה, אך גם שם נאלצה להתמודד עם כאב גדול נוסף: אחותה סיגל, שהייתה לה דמות הורית ומשענת, נרצחה במסיבת הנובה ב-7.10. למרות העבר הכואב, תותי בחרה להפוך את המציאות שלה למקור כוח. היא התגייסה לצה"ל וכיום משרתת כמש"קית ת"ש, מתוך רצון לסייע לחיילים שמגיעים מרקעים מורכבים. בעתיד היא מקווה ללמוד פסיכולוגיה ולהמשיך ללוות ילדים ובני נוער שעוברים את מה שהיא עצמה עברה. עבור תותי, ההישג הגדול הוא עצם היכולת לבנות לעצמה חיים יציבים ומשמעותיים מתוך מציאות שלא נתנה לה כמעט שום סיכוי. "עברתי דברים שילדים לא אמורים לעבור," היא אומרת. "אבל אני לא רוצה להיתקע בזה. אני רוצה להשתמש בזה כדי לעזור לאחרים, כדי לבנות חיים טובים משלי".

קרן חזקיה, מטופלת ביחידה הקלינית בעמותת נט"ל, שורדת הנובה

קרן חזקיה חוותה 14 שעות של אימה ב-7.10. מסיבת הנובה, שהייתה המסיבה הראשונה בחייה, הפכה לגיהינום: קרן ברחה יחד עם חבריה משטח המסיבה, יחד הם מצאו מסתור בדירה ברעים. הם נעלו את עצמם בממ"ד קטן, והסתתרו מתחת למיטה בזמן שמחבלים צעקו בחוץ וירו לעבר הדלת ללא הפסקה. לבסוף כדור שהצליח לחדור פגע בחבר שהסתתר לידה. רק בשעות הערב, לאחר שאיבדה חמישה מחבריה, חולצה קרן על ידי סיירת מטכ"ל. לאחר ששרדה את התופת היא התמודדה חודשים ארוכים עם ניתוקים, חרדה משתקת וחוסר תפקוד. כצעד אחרון, היא החליטה לפנות לעמותת נט"ל לקבלת סיוע. צעד ראשון בתהליך השיקום שלה. כיום, יותר שנה אחרי, קרן בדרך הנכונה, ואף בזכות הטיפול שקיבלה בנט"ל הצליחה להגשים חלום ישן, ולפתוח מכון כושר משלה, שהפך לסמל אישי של התגברות וניצחון על מה שעברה.

מיטל אלתר, מתנדבת בעמותת "גדולים מהחיים", החלימה ממחלת הסרטן

"זה או זיהום - או סרטן". את המשפט הזה שמעה מיטל אלתר כשהייתה בת 15 בלבד, לאחר שגילתה בלוטה נפוחה בצוואר. נערה בריאה שנכנסה בבת אחת למציאות קשה של בדיקות, ניתוחים וטיפולי כימותרפיה. "ראיתי ילדים בלי שיער, חלשים, בוכים לאמא שלהם. לא הבנתי מה אני עושה שם". כך היא מספרת על היום הראשון בקומה 7 - קומת האונקולוגיה לילדים. מבין כל הקשיים, נשירת השיער הייתה אחת החוויות הכואבות ביותר שזכורות לה. "לראות את השיער נושר כל יום... זה פירק אותי", היא משתפת. רק לפני הטיפול האחרון היא הצליחה לאגור אומץ ולגלח את השיער שנותר, כשאחיה לצידה, מחזיק לה את היד. לצד הקושי הפיזי, היא נאבקה גם בבדידות ובתחושה שהחיים נעצרו. אך דווקא שם מצאה כוח, דרך משפחתה, הצוות הרפואי, ובעיקר, דרך חברים חדשים שעברו מסלול דומה. אחרי חמישה חודשי טיפולים ומאבק, מיטל החלימה. היום, בגיל 18, היא סוגרת מעגל מרגש: מיטל היא בת שירות לאומי אזרחי דרך האגודה להתנדבות בעמותת "גדולים מהחיים", אותה עמותה שליוותה אותה כילדה חולה. עבורה, זו היכולת לקחת תקופה מפחידה ולתרגם אותה למקום של חוזק, מטרה חדשה ונתינה לילדים אחרים, בדיוק כפי שהיו שם עבורה.

יואב צבעוני, סטודנט באוניברסיטת רייכמן, שרד פציעה קשה בלחימה בצפון הרצועה

יואב צבעוני, בן 32, לוחם מגלן, נפצע ב-20 בנובמבר 2023 בפיצוץ בצפון הרצועה, במשימה שבה נהרג חברו צביקה לביא ז"ל. יואב נפצע קשה, איבד את רגלו מתחת לברך והיה מורדם ומונשם במשך שלושה שבועות. בחג החנוכה פקח את עיניו, והתבשר בבשורות הקשות על אבדן חברו. לאחר כמעט 30 ניתוחים, הוא טס לסן דייגו להתאמת פרוטזה מיוחדת. כיום, יואב נמצא בשיקום בבית הלוחם, לומד ממשל באוניברסיטת רייכמן, אימץ כלבה טיפולית ומרצה על ההתמודדות. שלושה דברים מובילים אותו: שגרה, פעילות גופנית והיכולת לוותר על האגו. יואב מספר: "קשה לקבל שאני זה שנלחמתי בעזה והיום אני יושב על כיסא גלגלים בפארק. אבל אלה הקלפים שקיבלתי ועם זה אנצח. אין ברירה אחרת." הוא מוסיף: "יש קטועים שמתקשים לומר את המילה נכה. אני אומר - אתה נכה, אז תהיה הנכה הכי טוב שאתה יכול להיות".

שי נקלר - שרד דום לב בזכות בני משפחתו והצוות הרפואי במרכז הרפואי צפון - פוריה

בוקר שגרתי ביישוב לוטם השתנה ברגע אחד - שי נקלר (56), מתנדב ב"איחוד הצלה", לקה בדום לב והתמוטט בביתו מול אשתו דינה ושני ילדיהם הקטנים. שי חש ברע במשך הלילה אך סבר שמדובר בצרבת רגילה. התגובה המהירה של משפחתו הצילה את חייו: דינה החלה מיד בביצוע עיסויי לב בהדרכת מוקדנית מד"א. בנם רוני, בן 15 בלבד, נזכר שברכבו של אביו יש דפיברילטור ורץ להביא אותו. שתי מכות חשמל ומעל שעה של החייאה בוצעו בבית, עד שפונה למרכז הרפואי צפון (פוריה) במצב קריטי. צוות מערך הלב בפוריה קיבל אותו והעביר אותו מיד לצנתור חירום, שם הושתלו שני סטנטים בעורק שהיה חסום לחלוטין. לאחר מכן טופל שי ביחידה לטיפול נמרץ לב. אחרי שבוע של אשפוז, שי שוחרר לשיקום ביתי - בדיוק ביום הנישואין ה-31 של בני הזוג. "קיבלתי את חיי במתנה," סיפר שי בהתרגשות. כאות הוקרה, משפחתו תרמה דפיברילטור נוסף ליישוב. "עכשיו אני יודע ממקור ראשון כמה הוא מציל חיים".