אור לוי: "אני עובד בלי סוף כדי לקנות מחדש את האמון של הבן שלי"

במשך 491 ימים חיכה שורד השבי אור לוי שיוציאו אותו מהגיהנום, לצד געגועים רבים לבית - הוא ידע שמחכה לו משימה גדולה הרבה יותר, לשקם את הקשר עם בנו, אלמוג. כשסוף סוף חזר, גילה שאשתו, עינב נרצחה במסיבת הנובה, דבר שחיזק אף יותר את הצורך של בנו לאבא. כעת הוא מנסים לאסוף את השברים, לחזק את הקשר עם בנו ובעיקר להבטיח לו בכל יום מחדש שלא יעזוב אותו שוב לעולם. בריאיון לניב רסקין סיפר על ההתמודדות של הבן ומה הרגיש כאשר ראה את הסרטונים הקשים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד. 

מאז שחזרת, אלמוג מצליח לחזור להיות ילד רגיל?
"זה כל הזמן מגיע. אפילו עכשיו כשיש כמה שעות שאני לא נמצא איתו, החשש שלו פתאום עולה. הוא שאל אותי אם אלך לאיבוד שוב. לילדים יש חרדות נטישה אבל במקרה שלו זו לא סתם חרדה הוא באמת ננטש. אני כל הזמן עובד בלהחזיר את האמון שלו, להראות לו שאני פה ושאני לא הולך לשום מקום. זה שהוא איבד את אמא שלו לא מוסיף לסיטואציה, הוא כל הזמן שואל ומדבר עליה".

 איך הגבת על הסרטונים של החטופים שהתפרסמו לצד השיחות על עסקה?
"אני מרגיש את זה מאוד חזק, זה גרם לי לחזור אחורה לתקופה בשבי. בכל פעם היה גל של אופטימיות, חשבנו שהנה זה עוד רגע קורה - ואז הכל התפוצץ, היו תחושות נוראיות. בכל פעם שמשהו כזה קורה המצב כולו מתדרדר. מקבלים מהמחבלים עוד איזה שהוא עונש, אני זוכר שהיינו אומרים 'מפה כבר אי אפשר לרדת' ומהר מאוד הפסקנו גם להגיד את זה כי ראינו שאפשר בקלות".

"כשראיתי את הסרטונים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד לא יכולתי לנשום. אני לא מדבר על מה שהם אמרו, או התסריט שחמאס ביים, מה שעניין אותי זה לראות אותם. את המבט והעיניים שלהם, זה אפילו לא מתחיל לתאר את זה. לראות את הגוף שלהם. לראות את מה שכנראה אנשים הבינו כשהם ראו איתי כשחזרתי. אני לא יכול שלא לחשוב על הסיטואציה שהייתי עם מישהו, אני חזרתי, והוא לא, זה נורא".

לוי נזכר ברגעים הקשים שהגיעו בכל פעם לאחר שהדיבורים על עסקה התפוצצו, על התגובה הקשה שהייתה לשוביו מחבלי החמאס וכמה זה השפיע באופן ישיר על כל החטופים במנהרות. "מחבלים הרבה פעמים נאיביים, הם מאמינים בלב שלם שעוד שנייה הכל נגמר. כשזה לא קורה מי שסובל זה אנחנו, החטופים. זה יכול להיות באוכל שלא מקבלים, בלוחמה פסיכולוגית ואפילו באלימות. לפעמים היו קושרים לנו את השרשראות ברגליים יותר חזק, שיכאב ויהיה קשה ללכת". 

כשאתה שומע שרים בממשלה שלא מסתירים את זה שיכול להיות שהחטופים לא יחזרו, איך זה גורם לך להרגיש?
"זה משפט שלא נתפס אצלי בכלל, אני לא יכול לתפוס דבר כזה. חיים של 20 בני אדם ועוד 30 הרוגים, לא שווים. משפט שהוא נשמע כאילו נלקח ממדינה אחרת, לא מהמדינה שלנו.

ביום שישי אחרון ציינת חצי שנה לשחרור מהשבי. איפה ביום-יום אתה עדיין נזכר?
"בכל סיטואציה. זה יכול להיות אפילו כשאני חושב לעצמי מה אני אוכל לצהריים ופתאום מקבל איזשהו פלאשבק לאיפה הייתי ולאיפה הם נמצאים. כשאני בוחר ללכת לשירותים מתי שצריך, כשאני הולך לאן שאני רוצה וכשאני נרדם ומתעורר. כל פעם שיש לי איזושהי בחירה חופשית משהו בי נזכר מה היה עד לא כל כך מזמן ומה עדיין יש לכל כך הרבה אנשים".