"הבת שלי אמרה לי שהיא רוצה להיות כלום, כמוני"

קרן בן עמי סימנה וי על שורה ארוכה של הישגים, אך דווקא כשהגיעה לפסגה גילתה שמשהו בחייה עדיין חסר. היא הייתה מצטיינת דיקן, שחקנית, רקדנית וצלמת אופנה, ובנתה קריירה מצליחה בישראל ומעבר לים. לדבריה, מאחורי ההישגים הסתתר במשך שנים צורך עמוק להוכיח שהיא ראויה לאהבה. הסדק הראשון בתמונת ההצלחה הופיע כבר בגיל 23. במפגש מקרי עם רבקה, המורה שלה לספרות בתיכון, היא שמעה משפט ששינה את כיוון חייה: "תלמדי משהו שיקרב אותך למהות". בעקבות זאת בחרה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, שם הצטיינה ומונתה לעוזרת מחקר. לצד ההישגים האקדמיים, היא המשיכה לשאול את עצמה אם מעריכים אותה בזכות מי שהיא ויכולותיה, או בעיקר בזכות ההצלחות שלה.

במקביל, התשוקה לריקוד שליוותה אותה מילדות התעוררה מחדש. היא הצטרפה ללהקת ענבל, ומשם המשיכה לתיאטרון אורנה פורת, שם קיבלה תפקידים ראשיים. בהמשך למדה בבית ספר למשחק, כחלק מחיפוש אחר זהות שאינה נשענת רק על נראות והישגים.

"לפני חמש עשרה שנה, אחרי פרידה ממערכת יחסים ארוכה וכשאני בראשית דרכי בבית הספר למשחק, הלכתי למתקשרת שאמרה לי משפט שנחרט לי בנשמה", מספרת בן עמי. "היא אמרה: 'בעוד עשר שנים את הולכת להראות לאנשים את הדרך לחיות'. המילים האלה הפכו מיד למצפן הפנימי שלי". לדבריה, מאותו רגע החלה לבחון שוב ושוב אם היא חיה בהתאם לערכים שלה, ולא רק מייצרת כלפי חוץ תמונה של חיים מושלמים.

חמישה חודשים לאחר שסיימה את לימודיה, בן עמי הייתה בהיריון ראשון וניהלה שגרת חיים עמוסה במיוחד. היא שילבה ארבע הצגות, ימי צילום, הופעות ריקוד וצילומי פרסומת בטורקיה. ההיריון גרם לה להבין שהמרוץ הזה כבר אינו מתאים לחיים שרצתה לבנות, והיא עזבה את קדמת הבמה ועברה לעולם הצילום.

שנה לאחר מכן הציע בעלה לעבור לשנה ללוס אנג'לס. השנה הזו הפכה לשבע שנים וחצי, שבמהלכן בנתה לעצמה קריירה כצלמת אופנה. אלא שדווקא בתקופה הזו הגיע אחד הרגעים המכוננים בחייה, והוא לא היה קשור לפרויקט מקצועי או להישג חדש. בשיחה עם בתה גל, ששאלה אותה מה תרצה לעשות כשתגדל, קיבלה בן עמי תשובה שהפתיעה אותה. "היא ענתה: 'כלום כמוך. קצת לצלם, קצת לרקוד, כדי שיהיה לי מספיק זמן להיות אמא'. הבת שלי לא רואה בי מודל להגשמה עצמית, אלא אישה שוויתרה על עצמה למען משפחתה", אומרת בן עמי. "כאילו אימהות והגשמה הן דברים שלא יכולים ללכת יחד". המילים האלה פגשו אותה בתקופה שבה גילתה שהיא בהיריון רביעי. לצד המשפחה והקריירה, היא התמודדה לדבריה עם תחושת ריקנות שההישגים החיצוניים כבר לא הצליחו למלא.

שלוש שנים לאחר מכן החליטה להתחיל לחפש דרך אחרת לחיות, מתוך תחושת הגשמה. בלילות היא כתבה את התוכנית "למות ולהיוולד מחדש". "בסך הכל רציתי לגלות מי אני כשאני מסכימה להשיל את כל התארים", היא אומרת. "לדעת שהערך שלי בעולם הזה כבר לא תלוי בדברים חיצוניים ולהישען, לראשונה בחיי, על המהות האמיתית והחשופה שלי". החיפוש הזה, לדבריה, לא נבע מהרצון להשיג עוד יעד, אלא מהצורך להבין מדוע הצלחה אינה מביאה בהכרח תחושת סיפוק. "כשנוח לי אני מתגרדת", היא אומרת. השאלה שהעסיקה אותה הייתה אם אפשר להיות אהובה גם בלי להצטיין, להרשים או להוכיח דבר.

לדבריה, לאורך השנים קיבלה החלטות שנועדו לבחון את הגבולות שלה ואת הקשר שלה לזהות ולערך עצמי. היא תרמה ביציות באופן אלטרואיסטי, עזבה קשר זוגי זמן קצר לפני החתונה וגילחה את ראשה לחלוטין, כחלק מניסיון לבחון את היחסים שלה עם היופי והזהות החיצונית. "עמדתי מול המראה עירומה ממסכות", היא מספרת. מבחינתה, השאלה הייתה אם תוכל לאהוב את עצמה ולהוביל נשים אחרות גם בלי להישען על סממנים חיצוניים. הניסוי האישי הזה הפך עם השנים לתפיסת עולם רחבה יותר: האם אפשר להרגיש בעלת ערך, חופשיה ואהובה גם בלי להיאחז בזהות, בהישג או בדימוי חיצוני?

לפני שבע שנים הקימה בן עמי את "אמא מגשימה". כיום היא מנהלת את בית הספר ללידה עצמית ומלווה נשים בתוכנית הדגל שלה, "למות ולהיוולד מחדש". לדבריה, התוכנית מיועדת לנשים מצליחות ומודעות, שמבחוץ נראה כי השיגו כמעט כל מה שרצו, אך למרות זאת ממשיכות לחוש שמשהו בחייהן אינו שלם. בן עמי מזהה אצלן דפוס חוזר של חיפוש בלתי פוסק אחר תשובות באמצעות סדנאות, ספרי עזרה עצמית ותהליכים שונים. לטענתה, הבעיה אינה בהכרח מחסור בידע, אלא הפער בין ההבנה לבין הפעולה. בבית הספר שלה היא מלמדת את מה שהיא מכנה "הורות עצמית" – הפסקת החיפוש אחר אישורים מהבוס, מבן הזוג או מהרשתות החברתיות, ובנייה של מערכת יחסים פנימית יציבה יותר.

"הורות עצמית זה פשוט להתחיל להיות האמא של עצמך. זה הפיצוח של מתנת האימהות. שם נמצא השינוי שאני מעבירה נשים בכל העולם – לצאת מהמקום המרצה והמתיש שרק מחפש תעודות ואישורים מבחוץ, ולהתחיל להגשים את עצמן על מלא, מתוך המהות שלהן ובלי לדפוק חשבון".