"הקלפים נותנים לנו תחושה שהוא עוד כאן איתנו"

"כל ילד צריך לדעת שיחפשו אותו, שילחמו עליו. כל ילד זקוק למקום אחד בטוח". את המשפט הזה כתב איתן יעקובוב באחת המחברות שהשאיר אחריו. בגיל שלוש הוצא מבית הוריו בצו בית משפט והועבר למשפחת האומנה של איילה וצפריר אושפיז, דרך ארגון סאמיט, הזרוע הביצועית של משרד הרווחה בתחום האומנה. בליל 8 ביוני 2024 נהרג בתאונת אופנוע, בדרכו למשמרת לילה בסיירת הביטחון בבאר שבע. הוא היה בן 24 בלבד.

איילה וצפריר אושפיז, כיום בני 68, גידלו את איתן במשך יותר משני עשורים. הם עברו מקיבוץ משמר הנגב ללהבים ובהמשך לגבעת שמואל, והקימו משפחה עם שתי בנות וחמישה נכדים. לדבריהם, ההחלטה להפוך למשפחת אומנה התקבלה אצל כל אחד מהם בנפרד, כמעט באותו זמן.

"עמדתי מול תלמידים אחרי הצגה מרגשת בבית הספר והכרזתי שאני רוצה להיות משפחת אומנה", מספרת איילה. "לא ידעתי שבאותו זמן בדיוק גם צפריר חשב על זה". צפריר מוסיף: "שמעתי ברדיו על מפגש היכרות עם אומנה ונרשמתי עוד לפני שאיילה סיפרה לי על הרצון שלה. הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות משהו משמעותי".

זמן קצר לאחר מכן התקשרו אליהם מארגון סאמיט וסיפרו להם על ילד שמחכה למשפחה. איתן היה אז כבן ארבע. הוא שהה שמונה חודשים בבית מעבר לילדים שהוצאו מבתיהם. "אלה ילדים שחווים בדרך כלל הזנחה או מציאות משפחתית קשה", אומר צפריר. "ברווחה החליטו להוציא אותו כדי לנתק אותו מגורל החיים שנקבע עבורו".

למרות המעבר למשפחת אומנה, הקשר עם הוריו הביולוגיים נשמר לאורך השנים. איילה מספרת כי הוריו של איתן הגיעו למפגשים שבועיים במרכז קשר, וכי היה להם חשוב שלא יגדל בתחושת ניתוק מהשורשים שלו. "אמרו לנו כבר בהתחלה שרואים את שתי המשפחות מלוות אותו לצבא ולחתונה", היא אומרת. "האמירה הזאת ליוותה אותנו כל השנים. היה חשוב לנו שיידע מי הוא ולמי הוא דומה. אי אפשר בלי שורשים".

צפריר מוסיף כי איתן מעולם לא הסתיר את סיפור חייו. "הוא היה אומר שזה הדבר הכי טבעי מבחינתו שיש לו שני זוגות הורים. הוא גדל בלי בושה ובלי תחושת תלישות. אמא שלו נפטרה כשהיה בן 16, וזה היה אירוע שטלטל אותו מאוד. למרות זאת, הוא המשיך לשמור על קשר קרוב עם אביו".

איתן סיים שירות צבאי משמעותי, יצא לקורס קצינים וקיבל אות מצטיין הנשיא. הוא שירת ביחידת "רוכב שמים", ולאחר השחרור החל לעבוד בסיירת הביטחון בבאר שבע. במקביל פיתח אהבה לאופנועים ולאומנויות לחימה, ואף הוסמך כמדריך בתחום.

בחודש מרץ 2024 יצא לטיול אופנועים בווייטנאם ובתאילנד. "כשהוא חזר לארץ נשמנו לרווחה", מספרת איילה. "הוא סיים צבא בשלום וחזר מטיול ארוך על אופנוע. החלטנו לטוס לסוף שבוע בפראג". אלא שבמהלך החופשה קיבלו השניים שיחת טלפון מבית החולים סורוקה. "עובדת סוציאלית ביקשה שנגיע", משחזר צפריר. "היא לא ידעה שאנחנו בחו"ל. רק תוך כדי השיחה הבנו שאיתן נהרג בתאונה חזיתית עם נהג שיכור".

"זאת הייתה שיחה רגילה לגמרי לפני כן", היא אומרת. "הוא סיפר שהוא לא בטוח איך הלך לו במבחן. שום דבר לא רמז שזאת תהיה השיחה האחרונה. ואז העולם פשוט מתפרק". לדבריהם, לצד האבל הכבד התמודדו גם עם מציאות משפטית מורכבת. "אנחנו לא היינו האפוטרופוסים שלו", מספרת איילה. "החלטנו לקבור אותו בבאר שבע, ליד המשפחה הביולוגית. עשינו שבעה אצלנו ושבעה אצל אבא שלו. גם את האזכרה ערכנו יחד".

אחרי מותו מצאו בני המשפחה אלפי תמונות שצילם במהלך הטיול הגדול, לצד מחברות מלאות מחשבות, משפטים ותובנות על החיים ועל האומנה. מתוך החומרים האלה יצרה איילה סדרת קלפים בשם "עורב שחור", על שם הקעקוע שהיה לאיתן על זרועו. "במחברות שלו מצאנו משפטים מדהימים", היא מספרת. "באחד מהם כתב: 'אני לא רוצה להישכח. אולי משהו ממני יישאר עם מישהו ויעזור לו להמשיך בדרך'. הבנתי שחייבים לעשות עם זה משהו". כיום מגיעים איילה וצפריר עם הקלפים למפגשים עם משפחות אומנה, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך. "זאת לא הרצאה רגילה", אומר צפריר. "הקלפים יוצרים שיח. אנשים פותחים אותם, קוראים משפטים של איתן ומתחילים לדבר על כאב, משפחה ושייכות".

איילה מוסיפה כי הפרויקט הפך עבורה לדרך להמשיך את הנוכחות של איתן בחייה. במקביל היא עובדת על ספר בשם "כמוסות לאיתן", המבוסס על טקסטים שכתבה לו במשך השנים. "חשבתי לתת לו את זה ביום שיתחתן, אבל זה כבר לא יקרה", היא אומרת, "אין דבר קשה יותר מלאבד ילד. הקלפים נותנים לי תחושה שהוא עדיין כאן איתנו. באזכרה האחרונה אנשים פשוט קראו את המשפטים שלו, וזה הרגיש כאילו הוא נמצא בחדר".

לקראת יום האומנה הבינלאומי אומרת עדי מקל, מנהלת שירות האומנה במשרד הרווחה, כי סיפורו של איתן ממחיש את כוחה של משפחת אומנה. "איתן הראה שאפשר לצמוח מתוך מורכבות לחיים מלאי אהבה, ערכים ונתינה", אמרה. "הסיפור שלו מזכיר שיש עוד ילדים שמחכים למשפחה שתבחר בהם ותשנה את מסלול חייהם".