שלוש שנים אחרי, חצי קילומטר מעזה, וכלום לא השתנה

באופן סמלי, ואולי לא, בשש וחצי בבוקר היום, ה-7 באוקטובר 2026, שלוש שנים אחרי, התעוררנו לקול פיצוץ אדיר בשמי עזה.

אוטומטית אתה מרגיש איך הדם נוזל לך מהגוף, איך הטראומה מחלחלת לכל תא, איך הכל מתכווץ. לרגע חלמתי שמחבל נכנס מהחלון, חלום שחוזר אלי לאורך כל שלוש השנים האלה. ראיתי את המתים לנגד עיניי. התעוררתי. הבת שלי צעקה מלמעלה: "אמא, הכל בסדר? מה זה היה?"

אותן שאלות שהיא שאלה בדיוק לפני שלוש שנים, באותה שבת נוראית. "כן", עניתי לה בקול של בוקר, "הכל בסדר. פיצוץ רגיל". ואז חשבתי לעצמי: "פיצוץ רגיל?" אני באמת מנרמלת את זה?

פותחת את הטלפון ושוב רואה את ההודעה היומית הקבועה של צוות צח"י (צוות חירום יישובי): "הפיצוצים העזים שנשמעים כעת הם במסגרת פעילות כוחותינו ברצועה וכחלק מהיערכות מתוכננת ב-7 לאוקטובר. פעילות זו עשויה לכלול גם ירי ממסוקי קרב".

כן, אלה החיים בקיבוץ מפלסים, חצי קילומטר מהגבול, מאחורי קיבוץ כפר עזה, שלוש שנים אחרי. פיצוצים, ניסיונות חדירת מחבלים, ניסיונות לחטוף חיילים, טראומה שלא עוברת, ילדים מפחדים, חמאס חי ובועט. אנחנו רואים ושומעים ממש את האימונים שלהם מעבר לגדר, ובגדול, תחושת חוסר ביטחון מתמשכת.

אז לכאן חזרנו? אני שואלת את עצמי ואת החברים, לכאן הסכמנו לחזור? איך זה יכול להיות?

אישית חזרתי בעיקר בגלל המשפחה המדהימה שלי, שמאוד רצתה לחזור אחרי שנה וחודשיים של פינוי במלון. אבל אני לא חושבת שבטוח לגור כאן בעוטף עזה.

חד-משמעית אני אומרת: לא בטוח כאן, ולא יהיה בטוח עד שלא יהיה חמאס, או עד שייצרו כאן רצועת ביטחון קבועה ולא משהו ארעי. מיטוט חמאס הבטיחו לנו, ובינתיים הדבר היחיד שמתמוטט כאן הוא האמון והביטחון, ומשפחות שמתפרקות בעקבות כך, וילדים ונכדים שכבר לא גרים כאן.

כולם מדברים על בנייה מחדש של העוטף, על משפחות חדשות שהגיעו לגור כאן ועל תקווה. וזה בסדר גמור, גם אם אנחנו חצויים. אבל חשוב להשמיע גם את קולם של אלה שהחליטו לא לחזור. אלה שמפחדים. אלה שקשה להם. אלה שחוזרים עכשיו אחורה. אלה שמעולם לא השתחררו מאותה שבת ונושאים אותה איתם עד היום, אלה שזה נראה להם כאילו יום אחד עבר מאז. כמוני למשל.

הפחדים צפים עכשיו

דווקא עכשיו, שלוש שנים אחרי, כל הפחדים פתאום עולים וצפים. עד עכשיו היינו מפונים יותר משנה, החזרה לקיבוץ הייתה על אוטומט, הישרדותית, ועכשיו, כשלכאורה יש שקט, הבית כבר יחסית מסודר ואפשר לשבת לרגע, הפחדים פתאום עולים מחדש. אף שכמו שכתבתי בהתחלה, זה ממש לא שקט: המון פיצוצים וקולות מלחמה.

אמרה לי חברה בשבוע שעבר: "פתאום הכל צף לי מחדש, אני מפחדת ממש. זה יכול לקרות בכל רגע שוב". היא עזבה לעיר במרכז.

התחושה שזה בכל רגע יכול לקרות שוב מפעמת בכולנו, וזה נורא. איך יכול להיות ששלוש שנים אחרי וכלום לא השתנה?

כמו שלאבל יש שלבים, גם לטראומה יש. בהתחלה יש הלם, אתה לא מאמין למה שעיניך רואות. הרכבים השרופים, הגופות, הפצועים, הריטוש, המראות שראינו בכניסה לקיבוץ לא יצאו מהראש. אחר כך מגיע שלב ההישרדות, ורק כשהזמן עובר מתחילים להבין מה באמת קרה ולהתמודד. אנחנו, תושבי העוטף, חווים את זה על בשרנו יום-יום, דקה דקה. אנחנו חיים את הטראומה בכל רגע נתון, והמחשבה שזה באמת יכול לקרות שוב, ואנחנו לא בטוחים, ממש לא תורמת לזה.

אז עכשיו אנחנו בשלב ההתמודדות, והכל צף: הפחד הקיומי, המראות, הקולות, הריחות. ושום דבר לא השתנה.

משפחות התפרקו, רבים לא חזרו

בואו נדבר גם על מה שלא נעים, על המציאות, על האמת. יש כאלה שהחליטו לא לחזור, אפילו רבים, שלא מרגישים בטוחים, לא מסוגלים לגדל את ילדיהם עם הפיצוצים וקולות המלחמה ועם האיום הממשי, ונשארו לחיות במרכז.

משפחות רבות התפרקו, מעל 50% פרידות וגירושים בעוטף. הרבה פעמים כי צד אחד רצה לחזור והצד השני לא, או כי ה-7 באוקטובר פשוט הרג להם את הזוגיות, יחד עם חברים רבים שאיבדו או בני משפחה. כולנו השתנינו. אף אחד לא יכול להישאר אותו דבר אחרי אסון כזה, אחרי אירוע הטבח הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

כן, זה המחיר של ה-7 באוקטובר, וחשוב לא להסתיר את זה. האסון העצום הזה שם זרקור על מה שלא טוב, ולא כולם הצליחו להתגבר על הפערים שנוצרו בין בני זוג, חברים ומשפחה מורחבת.

אף שהשדות שוב ירוקים, הבתים עומדים לפחות ברובם, בתי קפה חדשים נפתחים ומשפחות רבות כן בוחרות להקים כאן את ביתם, הנפש תקועה באותו היום, באותו הרגע.

ועדיין, היום ב-7 באוקטובר, כשאני רואה בדרך הביתה את מאות המשפחות שבאות לבקר את יקיריהם באנדרטאות שהוקמו בצידי כביש 232, ואולי דווקא עבורן ובשבילן אני זועקת: אהבוני, מלחמה אל תלמדוני. תראו אותנו, תספרו אותנו, תקשיבו לנו.

עד שלא תהיה ועדת חקירה ונרגיש שסופרים אותנו, נהיה שוב כצאן לטבח.