"היא לא יכולה לחבק את הילד כי הוא דומה לאבא שלה שאנס אותה"  

ילדה בת שבע נאנסה על ידי אביה החורג ואמה במשך שנים. בשלב מסוים הוא הכניס אותה להיריון, כדי לכבול אותה אליו לתמיד. כשגדלה, היא ילדה את ילדו, והוא גידל אותו כמו סבא. רק שנים אחר כך, כשהכירה גבר אחר והעזה לספר, היא פנתה למשטרה. הנאשם נדון ל-27 שנות מאסר, אבל הצלקות לא נעלמו. "היא הייתה מתקשרת אליי בלילות ומספרת איך הילד שלה גדל והופך דומה פיזית לאבא שאנס אותה", מספרת רותם יוחנני הר ציון, ממונה בצוות עבירות מין בפרקליטות מחוז דרום, שמנהלת תיקים בתחום כבר 20 שנה. "היא פשוט לא הייתה מסוגלת לחבק אותו".

המקרה הזה אינו יוצא דופן. מאחורי צווי איסור הפרסום הגורפים, בדלתיים סגורות והרחק מעין התקשורת, מתנהלים תיקים שחושפים מציאות קשה. שלוש פרקליטות בכירות הסכימו לספר על מה שהציבור כמעט לא שומע עליו: מה קורה כשהבית, המקום שאמור להיות הבטוח ביותר לילדים, הופך לגיהינום.

כשהפגיעה המינית מתרחשת בתוך המשפחה, היא נשענת על ניצול האמון של הילד בהורה ועל התלות הרגשית בו. "בתיק שניהלתי נגד אב חורג, הנפגעת העידה שהיא הרגישה כמו 'פילגש' בתוך הבית", מספרת יפעת פנחסי נבו מפרקליטות מחוז ירושלים. "היא הגיעה להעיד עם תחושת אשמה אדירה, כי היא הרגישה שלפעמים היא זו שיזמה את המעשים. היא לא הבינה שהיא נוצלה על ידי האדם שהיה אמור להיות דמות סמכות".

האב החורג הורשע וקיבל 12 שנות מאסר. הליווי של הנפגעת היה מורכב בגלל הבושה מול המשפחה. "אבל כשהיא יצאה מהאולם אחרי העדות, היא פתאום חייכה", אומרת פנחסי נבו. "היא הרגישה שהחזירה לעצמה את הכוח מולו".

"הילדות בכלל לא ידעו שבוצעה בהן עבירה"

עינת גוטסמן, מנהלת מחלקת עבירות מין בפרקליטות מחוז צפון, נזכרת בתיק אחר ששינה את חייה. נער בן 15 מצא במחשב המשפחתי תמונה של אצבע גברית מסיטה תחתונים של ילדה ונוגעת בה. "הסתבר שהאבא, קצין בכיר, היה מנצל את העובדה שחברות של בתו באו לישון אצלם", היא מספרת. "בלילה הוא היה מצלם אותן ונוגע בהן. הילדות בכלל לא ידעו שבוצעה בהן עבירה".

החשיפה למקרים כאלה שינתה את התנהלותה כאמא. "אני לא שולחת את הבנים שלי לישון אצל אף אחד", היא אומרת. "אין דבר כזה שאין דבר כזה. זה יכול לקרות בכל מקום".

גוטסמן נזכרת גם בתיק של מוהל ידוע מהצפון שניצל מינית את בתו. "בני המשפחה ישבו לקרוא תהילים למענו, למרות שהיה ברור שהוא הולך למאסר ממושך", היא מספרת. "כשישבתי עם המתלוננת ממש כעסתי, רציתי לגשת לאמא ולהגיד לה 'נו באמת'. ואז הבנתי שאצל בנות הזוג מתחוללת טרגדיה משל עצמן. אם היא מפסיקה את התמיכה בבן הזוג, היא צריכה לבוא חשבון עם עצמה שהיא שנים העלימה עין".

"תביאו לו משהו מוגז"

בתיק אחר שגוטסמן מספרת עליו, אב שחלה בפסוריאזיס טען שבתו עוזרת לו בחבישות. בפועל הוא אנס אותה במשך שנים. "כשהוא השתעל בבית המשפט, הילדה שנפגעה ממנו אמרה 'הוא לא שותה מים, תביאו לו משהו מוגז'", נזכרת גוטסמן. "זה כל כך נגע לי ללב. אפילו שהיא עומדת מול אבא שפגע בה ומכחיש הכל, היא עדיין דואגת לו".

הר ציון מספרת על ילדה בת ארבע שסירבה פעם אחר פעם ללכת לסבא ולסבתא בשבת. "ההורים חשבו שסתם משעמם לה", היא אומרת. "בזמן שהסבא אנס אותה בסלון כשהסבתא ישנה".

רבים חושבים שפגיעות כאלה מתרחשות רק בשוליים של החברה. האמת שונה. "אין גבול לסטייה האנושית", אומרת הר ציון. "זה קורה גם ביישובים מהעשירון העליון. זו מכת מדינה ומכת עולם". לדבריה, בתיקים שהפרקליטות מנהלות כמעט כל הקורבנות הן נשים, אבל ייתכן שהסיבה לכך היא שהאווירה הציבורית מקלה יותר על נשים לחשוף פגיעה מינית. "הסטטיסטיקה של הפגיעה בילדים ובילדות זהה", היא מדגישה.

הקושי הראייתי בתיקים אלה הוא עצום, במיוחד כשהחשיפה מאוחרת. "תיקי מין הרבה פעמים הם 'מילה מול מילה'", אומרת הר ציון. "כשנוספת מורכבות הזמן, צריך לחפור אחורה ברשומות רפואיות או בשינויי התנהגות מהעבר". לדבריה, לעתים הפרקליטות מגיעות להסדרי טיעון לא כי הן רוצות להקל, אלא כי המתלוננת לא מסוגלת לעמוד על הדוכן ולהעיד נגד אביה. "הרשעה בעבירה פחותה עם פיקוח עדיפה על זיכוי מוחלט", היא מסבירה.

הטראומה של מי שמייצגת את המדינה

עבור הפרקליטות, שהן עצמן אימהות, העבודה מחלחלת עמוק. "כולנו סובלות מטראומה משנית", אומרת הר ציון. "כשאני מכסה את הבנות שלי בלילה, חולפת לי מחשבה בראש: באיזה בית אבא נכנס עכשיו למיטה של הבת שלו? אני מסתכלת על הכיתה של הבת שלי ויודעת שלפי הסטטיסטיקה יש שם מישהו שנפגע".

גוטסמן מוסיפה: "אנחנו לא יכולות לנתק את עצמנו מזה שאנחנו נשים ואימהות לפני שאנחנו עורכות דין". חצי מאנשי הקשר בטלפון שלה הן מתלוננות. "אנחנו איתן שנים", היא אומרת. "לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו המשענת שלהן".

הפרקליטות קוראות להורים להקשיב לילדיהם ולחפש סימנים. "אם ילד אומר שהוא לא רוצה ללכת למקום מסוים או לא רוצה שדוד מסוים יחבק אותו, הוא מבחינתו כבר סיפר לכם שמשהו לא בסדר", אומרת הר ציון. "תלמדו אותם את ההבדל בין 'סוד טוב' ל'סוד רע'. סוד רע הוא כזה שגורם מועקה בבטן ומישהו מאיים עליך לא לספר אותו".

בשנים האחרונות המערכת עוברת שינויים. עו"ד אורלי רוזנטל־נעמן, ממונה ארצית לתחום נפגעי עבירה וראש פורום עבירות מין בפרקליטות המדינה, מתארת מהפכה שקטה. "הוקמו מחלקות ייעודיות לעבירות מין בכל מחוזות הפרקליטות", היא אומרת. "הטיפול בתיקים כולל קשר רציף עם נפגעות ונפגעים, והבנה של המורכבות האנושית שמלווה כל תיק".

במקביל הוקמו "בתי לין", מרכזים שבהם הילד פוגש תחת קורת גג אחת חוקר ילדים, רופא ועובד סוציאלי באווירה מכילה. גם בבתי המשפט חל שינוי. "יש היום חדרים מיועדים לקורבנות", אומרת גוטסמן. "הן לא צריכות לפגוש את הנאשם במסדרון. הן נכנסות מכניסות נפרדות ויכולות להעיד לבד".

"הנושא הזה לא מקבל פרסום, בין היתר כי חשיפת שמו של האב יכולה להוביל לגילוי שם הבת", מסבירה פנחסי נבו. "חשוב שהציבור ידע שאנחנו מטפלים בתיקים האלה בזהירות הדרושה לטיפול בחיי אדם. זה ממש דיני נפשות. אני רואה בזה שליחות".

למרות הסיפורים הקשים, שלוש הפרקליטות מתעקשות לשמור על אופטימיות. "הרבה פעמים הנפגעות והנפגעים דווקא מחזקים אותי, כשאני רואה כמה אומץ וכוחות נפש יש להם", מסכמת הר ציון. "עוד לא איבדתי את האמונה בטוב שבבני האדם. למרות 20 שנה במקצוע".