ביום אחד הפכתי מסבתא לאימא לארבעה בפעם השנייה

"ביום אחד הפכתי מסבתא לאימא בפעם השנייה", אומרת ר', בשנות ה-60 לחייה, "אני בעצמי גידלתי 4 ילדים אז יש לי ניסיון של הורות, ואני מגדלת את ארבעת הנכדים שלי כמו שגידלתי את הילדים שלי".

לפני מספר שנים, בתה נרצחה על ידי בעלה בערב החג, ומאז ר' ובעלה מגדלים את נכדיהם (בגילאי 3,7,9,10). "הבכורה ישנה אצלנו כשהרצח התרחש, הקטן רק בן 8 חודשים ושאר האחים היו בבית וישנו כשזה קרה", היא מספרת, "לא ידענו שום דבר, היא לא סיפרה לנו, שמרה לעצמה את כל מה שעברה איתו". רק במהלך השבעה נודע להם דרך חברותיה, שבתם רצתה להתגרש מבעלה. "הילדים יודעים חלקים ממה שקרה, ולא את כל התמונה. הם יודעים בעיקר שאבא רצח את אימא. לקח הרבה זמן עד שסיפרנו להם. היום הם לא בקשר איתו ולא עם המשפחה שלו, ולא מדברים עליו. כל מי שמרים יד על אישה, צריך להבין למה גורם המעשה שלו, בסוף הוא משאיר את הילדים שלו מאחור".

עם כל הקושי שהיא חווה, היא אוספת את הכוחות ומטפלת בהם. "אני קמה כי אין לי ברירה, זה למענם. אין יום, שעה, דקה, שנייה שהיא לא במחשבה שלי. אבל אני קמה בבוקר מוקדם, יושבת קצת עם עצמי והקפה שלי בבוקר, ואז מתחילה להעיר אותם, להלביש ולהכין כריכים לבית הספר".

בשבע היא כבר יוצאת מביתה ונוסעת בשני אוטובוסים לעבודה. לפני האסון עבדה במשרה מלאה, מאז ירדה לחצי משרה. הסבא יצא השנה לפנסיה, ועליו מוטלת המשימה לפזר ולאסוף את הילדים מבית הספר. בשתיים ר' כבר מחכה להם בבית עם ארוחה חמה. "השנה רק שני הקטנים בצהרון, והשאר מגיעים מבית הספר הביתה. למזלנו, החוגים בתוך בית הספר, אז אנחנו משאירים או לוקחים ומחזירים שוב. עושים איתם שיעורי בית, אסיפות הורים, יציאות לספרייה ולגינה, כל מה שהם זקוקים ומה שהם רוצים, ממש כמו שמתפקדים אבא ואימא לילדים". סדר היום שלה צפוף ועמוס. "כמעט לא מוצאת זמן לעצמי, רק בשעה שמונה אני מתחילה לנשום, אחרי שהם ישנים אני יכולה להרשות לעצמי לשבת, לנוח, לראות לפעמים סרט".

היא נזכרת בחיים שהיו לה לפני שהתהפכו על פיהם. "פעם הייתי הולכת לעבודה ושומעת מוזיקה באוזניות, הייתי שמחה ומלאת חיים שגידלתי 4 ילדים וכל אחד בבית ובמקום שלו, ועכשיו זה הזמן שלי ושל בעלי, אחרי שעשינו את כל הדרך, עכשיו זה הזמן של שנינו ביחד, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות".

ר' משתפת שהיא מקבלת עזרה משאר ילדיה. "הם עוזרים לי במה שאני צריכה, לוקחים לחוגים, לפסיכולוגים שלהם, שלושת הגדולים בטיפול רגשי, הם מוציאים אותם לטייל בשבתות, מצרפים אותם למשפחות שלהם, ואז אני יכולה קצת לנוח".

מנסים למלא את החלל הריק

האם שנרצחה נוכחת בעיקר בשלל התמונות שמפוזרות בביתם. "לכל ילד יש שידה עם התמונה שלה איתו. בחדר שינה שלי יש תמונות שלה עם הילדים. אבל הם כבר פחות ופחות מדברים על אימא".

לפני האסון שפקד אותם, ר' הייתה סבתא פעילה. "בכל יום שישי או בשבתות היו באים אלינו, ממתקים ופינוקים, בגדים חדשים. היום המקום של הממתקים והפינוקים קצת נרגע, אבל אין יום שאני לא נכנסת עם ידיים מלאות הביתה. הצד של הסבתא עדיין שם, למרות שאני זו שמגדלת אותם". פער הדורות, היא אומרת, נוכח שם כל הזמן. "אני מלמדת אותם משחקי ילדות שאני שיחקתי כילדה, ואז העבר שלי פוגש את ההווה שלהם. אני רוצה שהם יהיו סקרנים לעולם בחוץ, ולא יכירו אותו רק דרך המסכים אז אני נותנת להם לראות מסכים אבל עד גבול מסוים. לפעמים אני לא יודעת איך להפעיל את הנייד והם עוזרים לי".

לדבריה, היא לא רואה פער משמעותי בין התפקיד שמילאה כאם לבין התפקיד אותו היא ממלאת כיום. "הייתי ואני עדיין סבלנית, מסבירה להם ברוגע ולא בצעקות, תמיד מקשיבה להם, והם תמיד פונים אליי בכל בעיה שיש להם". ר' מסבירה כי בסביבה כולם יודעים את הסיפור ויש להם למי לפנות כדי לקבל עזרה. "אם אנחנו לא מוצאים פתרון טוב יש עו"סית שבאה אלינו הביתה, יש פסיכולוגים, הם עטופים גם במסגרות הלימודיות. אני, בעלי והילדים שלי מנסים עד כמה שאפשר למלא את החלל הריק שיש להם, הם מקבלים חום ואהבה מכל הכיוונים".

היא מודעת לכך שכשהילדים יהיו בני 18 יוכלו לפתוח את התיק שלהם ברווחה ולדעת את כל הסיפור שעדיין לא סופר להם. "חשבתי לעצמי שכשהילד הקטן יהיה בן 18, הוא כבר יעמוד על רגליו ויכיר את העולם, אז אני מקווה שאם אלוהים רוצה לקחת אותי, הוא ייקח אבל לא לפני שהקטן ביותר מגיע לגיל 18".

מעולם לא הייתי רק סבתא של שבת

בגיל 80, ב' מגדלת את שני נכדיה מזה למעלה מעשור, האחת בגילאי ה-20 והשני בגיל ההתבגרות, לאחר שאימם נהרגה בתאונת דרכים קשה כשהנכד הצעיר היה בן 4 בלבד.

לאחר הטרגדיה, ב' עזבה את ביתה, יצאה ממעגל העבודה, והתיקה את מגוריה מצפון לדרום כדי שתוכל לגדלו בביתו ובסביבתו הטבעית. הסב מת לפני שנים ממחלה קשה. "אני מגדלת אותו כמו סבתא, תמיד הייתי מעורבת בחייו, גם לפני שבתי נהרגה, לא הייתי רק סבתא של שבת". היא מסבירה שכמו כל סבתא אחרת, התפקיד שלה מסתכם בעיקר בחיבוק, נשיקה והרבה פינוקים. "אין לו גבולות והוא חי בחופש. אני נותנת לו לקבל החלטות ולהתייעץ איתי, ומציבה רק גבולות הכרחיים שנועדו להגן עליו. אני לא מכריחה אותו ללכת לבית ספר, הוא מקבל כסף מתי שרק מבקש והוא אפילו לא מבזבז אותו. הוא זוכה לחופש שרבים מבני גילו רק יכולים לחלום עליו".

מהרגע שבו נודע לה על האובדן הקשה של ביתה, למרות שהייתה כבר מעל גיל 70, לא היה לה ספק שהיא זו שתגדל אותו. "כל עוד אני קיימת, אני לא אתן אותו לשום משפחת אומנה. אני לא רואה את חיי בלעדיו". ל-ב' אין כל עזרה מהמשפחה המורחבת. "יש לי שני ילדים והם חיים עם משפחותיהם בחו"ל, ומאז מותה של הבת התראינו פעמיים בלבד. כך שביום יום זה הכול עליי". בשל גילה היא מבלה את רוב שעות היום במיטה. "זה לא המחזה הסטנדרטי של נערים בגילו, שאימא מתרוצצת כל היום מהעבודה לבית. כשהוא צריך אותי הוא ניגש אליי". אך לאורך הדרך קיבלה מענים טיפוליים עבורו. "קיבלתי הדרכות וטיפולים במסגרת הפרטית וגם בבית הספר, יש לנו מעטפת ואנחנו מלווים, גם הרווחה תומכת ואין מצוקה כלכלית".

הטרגדיה הזו היא לא משהו שיוצאים ממנו

הקושי שאיתו היא מתמודדת הוא בעיקר נפשי. מהאובדן של ביתה לא התאוששה עד היום. "הטרגדיה הזו היא לא משהו שיוצאים ממנו", היא אומרת בכאב, "מאז שאיבדתי אותה אני מטופלת תרופתית וגם אצל פסיכולוג, מחליפים לי כל הזמן תרופות. אך אני מגדלת אותו ברוגע. גם כשיש לו התפרצות והוא מאבד את זה, אני לא מגיבה. אח"כ הוא ניגש ומתנצל. אני הכתובת לכל דבר ואני כל כך אוהבת אותו שאני לא רואה איך אני חיה בלעדיו. הוא קשור אליי בעבותות ויש בינינו אמון הדדי. הוא נער שמח ולא מרגיש חוסר אבל הוא גם מפונק וגדל בלי גבולות".

ב' מגייסת את כל כוחותיה כדי להקנות לנכדה חיים רגילים, עד כמה שניתן. "אני מכינה לו אוכל לבית ספר, הוא מתעורר לבד, הולך לישון לבד, בצהריים אני מקבלת אותו עם ארוחה חמה. במסגרות, כולם יודעים שלא שולחים אליי דברים טכנולוגיים, הכול נשלח אליו ואני רק חותמת". בחופשות, כשרוב ההורים מבלים עם הילדים, ב' והנכד מצטרפים למעגל החברים של האם, ויוצאים איתם לטיולים. "אני יושבת בלובי, הוא מצטרף למשפחות אחרות. בכל נסיעה שלהם, הם אף פעם לא שוכחים אותנו". היא מאמינה כי בשל העובדה שאין לו הגבלות, הוא אינו מורד בה. "הוא מאוד נעים ונוח, תלמיד מבריק והוא משתף אותי המון, בא לספר לי מה קורה אצל חברים שלו בבית, איך המשמעת בבית שלהם. נושאים שלא מוכרים לו. ואני מלמדת אותו לקחים מהחיים דרך סיפורים אישיים, שאני ממציאה במיוחד כדי למנוע ממנו לבצע טעויות, במקום להטיף לו".

לדבריה, בשל גילו הצעיר בזמן מותה של האם, לא נותרו לו כמעט זיכרונות ממנה, והיא הדמות היחידה שמחזיקה את הזיכרונות עבורו. "אני פוחדת שהוא ישכח אותה", היא אומרת, "יש אלבומים ותמונות אבל זה לא מעניין אותו. בימי הולדת אנחנו מוציאים אלבומים והוא מדפדף בחוסר עניין. השנים עברו והוא השלים, זו הפכה להיות עובדת חיים, אין במה להילחם. הוא כבר הרבה יותר שנים איתי מאשר שהיה איתה, והוא לא זוכר איך זה היה לחיות איתה". בבית, היא מספרת, יש להם פינת הנצחה לאם. "בעבר היא הייתה במרכז השולחן ועם השנים הזזנו את השולחן לפינה אחרת, היום בעיקר מניחים שם תעודות. אני מעלה לפעמים סיפורים על אימו, אבל הוא פחות מתעניין".

על האתגרים שניצבו בפניה בגידול הנכדים היא אומרת: "כל יום התמודדתי עם האתגרים של אותו יום, לא הסתכלתי רחוק מדי, אחרי האובדן שלה כבר לא היו לי חלומות", היא אומרת בצער, "היינו מאוד קשורות זו לזו. היא נעלמה פתאום. לאחותו היה קשה להתבגר והוא היה כל כך צעיר. אני כבר לא זוכרת את השנים הראשונות אחרי המוות שלה. היום סדר היום שלי מותאם אליו, ואני לא מרגישה הקרבה, הוא נותן לי את הטעם לחיים".