שורדת השבי משתפת: "עבר אמבולנס וחטפתי התקף חרדה"

במקביל לדאגה למצבם של החטופים שעדיין בשבי, השורדים ששוחררו עדיין מתאוששים מהתרופה הקשה בה היו בעזה. מורן סטלה ינאי, ששוחררה מהשבי לאחר        54 ימים, עדיין מחלימה ומתמודדת עם ההשלכות של מה שעברה, כמעט שנתיים אחרי. בריאיון היום (שני) לעופר חדד ואילנית לוי לרגל ראש השנה, היא סיפרה על האירוע המלחיץ שעברה, ההתמודדות היום-יומית והדבר שהחזיק אותה כשהייתה בשבי.

"בלילה הראשון שהייתי בחוץ מאז שחזרתי, עבר אמבולנס וחטפתי התקף חרדה, הוא היה מאוד פיזי ומסיבי, לא הבנתי בכלל מה עובר עליי", שיתפה ינאי וסיפרה שהאדם הראשון אליו התקשרה היא נועה לוי-ברג, אותה בקושי הכירה: "הכרתי אותה אולי יומיים לפני, לשעתיים בדיוק. אתמול ישבנו ודיברנו, אמרתי לה 'למה התקשרתי אלייך?', יש לי ארסנל של אנשים להתקשר אליהם שרק מחכים לטלפון. אני יודעת מי האנשים שאני בוטחת בהם, יש לי את המשפחה שלי, בזמנו היה לי את בן הזוג שלי, וזה עדיין היה אליה, זה לילה שאנחנו מדברות עליו עד היום".

את הקשר בין השתיים יצרה דווקא לאה, אחותה של שורדת השבי, כפי שסיפרה לוי-ברג: "אנחנו חברות כבר המון שנים וכשמורן נחטפה לעזה, גיסה התקשר וביקש שנפתח ספר תהלים ונתפלל. כשהיא שוחררה והגיעה לכפר המכבייה, לאה התקשרה ואמרה 'עכשיו זה הטיימינג, אתן צריכות להכיר'. כל פעם הייתי שומעת עליה, אבל לא הייתי יודעת באמת מי היא, היינו נפגשות באירועים ולא מדברות. אני חושבת שבסוף הכול היה מדויק וכשפגשתי אותה פשוט גיליתי עולם".

מורן, כמה את מרגישה שחזרת למורן של לפני?
"עדיין לא, אין לי איזושהי שגרה שבניתי, אני עדיין חיה מרגע לרגע, מה יהיה בחדשות ואיזה מידע נקבל עכשיו, זה משפיע על הלך הרוח. אני עדיין בהרצאות, בנסיעות, בפגישות, דברים מאוד דינמיים, אז לבנות שגרה בתוך הדבר הזה זה קצת קשה. עדיין, יחד עם זאת, אני כן מצליחה לאט לאט למצוא אותי חזרה בתוך הסיפור הזה".

את זוכרת את מורן ההיא?
"זאת אחת השאלות שאנחנו חוזרות אליה שוב ושוב, אני נפעמת כל פעם כשאני מנסה לדמיין את אותה מורן. זה משתנה מאוד, אבל היא יושבת על הרצפה בבית, למרות שיש לי ספה הכי מפוארת, אבל אני תמיד על הרצפה, כדי להיות מקורקעת. היא מציירת, או כותבת, או מעצבת תכשיטים, זה מה שאני זוכרת מלפני שבעה באוקטובר. זה רחוק מזה אלפי שנות אור, גם מבחינת היצירה, המהות, הישיבה, אני יותר עומדת, יותר הולכת. 99 אחוז מהזמן כשאומרים לי 'תנוחי' זה לא באמת קורה".

ינאי סיפרה למה למרות ההבדלים ביניהן, הקשר בינה לבין לוי-ברג הוא כל כך חזק: "כל פעם ששואלים איך אנחנו מגדירות את החברות שלנו, אני תמיד אומרת שככה אמורה להיראות ארץ ישראל. אנחנו באות מעולמות כל כך שונים, אף פעם לא שמרתי שבת ובאתי בכלל מעולם הבודהיזם חזרה לתורה. היא באה מבית מאוד דתי עם דעות לימין ואני עם דעות יותר חופשיות, הוויכוחים שלנו זה הדבר הכי מצחיק שמישהו יכול לשמוע מהצד. בסופו של דבר אנחנו מדברות אותו דבר, היא רוצה את השלום הזה והיא מתארת אותו ככה ואני מתארת אותו ככה, אבל אני והיא מצליחות להגיע לעמק השווה בשיחה שלנו, לצחוק על זה ואז להמשיך את היום כרגיל".

ינאי דיברה על הזהות היהודית שלה שהתחזקה: "ברגע שאת מבינה את הגרעין של ההיגיון, הכל פשוט. אני זכרתי תפילה אחת ואיתה נכנסתי איתה לשבי, בהתחלה צרחתי אותה חזרתי עליה לפעמים מאה פעם ביום. יום אחד פשוט הקשבתי למה שאני אומרת, אני מבקשת שתשמור לי על האנשים הקרובים אליי, שתפקוד אותנו בפקודת ישועה ושלום, שתיתן לי את הזכות לגדל ילדים. אלה באמת המשאלות שלי, זה בסך הכול מה שאני באמת רוצה, אז אם זה בא בתפילה, אני יכולה להבין פתאום את ההיגיון מאחורי זה".

שורדת השבי תיארה מפגש הרצאה שהעבירה ושאלה מעט חסרת טאקט איתה נאלצה להתמודד: "יש שאלה אחת שאני לא אשכח אף פעם, 'את מאמינה שאמונה הצילה אותך ולא עסקה?'. אמרתי לה 'תקשיבי, לי לא היה רדיו ולא טלוויזיה, לא ידעתי שנלחמים עליי, לא ידעתי שכולם עומדים מאחוריי'. אמונה זה לפעמים קללה לאנשים מסוימים, שמים מראה של מצפון לבן אדם אחר, שהוא לא יכול להגיע לחמלה הזאת. אני כן הגעתי לחמלה ואני יכולה להגיד, קבל עם ועדה, האמונה זה מה שהציל אותי שם, מה שהחזיק אותי וגרם לי לשרוד. בהתחלה פחדתי קצת להגיד את זה, לא רציתי שישפטו אותי, שישימו עליי תגית, היום אני אומרת את זה בגאון".