גם אתם מרגישים את המתחים בבית בזמן המלחמה? 

המלחמה בין ישראל לאיראן מטלטלת את שגרת החיים ואת האיזון הנפשי של כולנו. עבור לא מעט היא גם מערערת את החוסן של התא המשפחתי. השהות הממושכת יחד – לעיתים במרחבים מוגנים, תחת תחושת סכנה מתמשכת, בצפיפות, עם דאגה לילדים או להורים – יוצרת עומס רגשי כבד. זהו עומס שעלול להתבטא במתח, עצבנות ורגזנות, שמופנים לעיתים כלפי הקרובים לנו ביותר – ולהתגלגל לחיכוכים, מריבות וסכסוכים. למה זה קורה דווקא עכשיו? במצבי מצוקה – כמו בזמן מלחמה – מופעלת במוח שלנו מערכת החירום: אזור שאחראי על תגובת "הילחם או ברח". תגובה זו נועדה להגן עלינו בסכנה פיזית, אך פחות מתאימה למצבים שבהם אנו נדרשים דווקא לשתף פעולה, להכיל ולהרגיע זה את זה.

כאשר מערכת החירום פועלת, רמות הסבלנות פוחתות, ה"פיוז" מתקצר, והכעס עלול להתפרץ דווקא מול הקרובים לנו. הסיבה לכך כפולה: הם נמצאים אתנו במרחב, וגם – כי מולם אנחנו מרשים לעצמנו להיות פחות מנומסים, פחות מאופקים, ויותר "כמו בבית". אך דווקא בגלל הקרבה – הפגיעות עשויה להיות עמוקה יותר, במיוחד כשגם הצד השני מצוי במצוקה. ובכל זאת – בתוך הקושי יש גם הזדמנות. תקופות של לחץ עשויות להפוך גם לרגעים של קרבה, בנייה מחודשת של תקשורת, והגברת תחושת השותפות והחוסן המשותף.

אז ארבעה עקרונות שיעזרו להפחית מתחים ולהתקרב – גם בזמן חירום:

לקרר את הכעס לפני שהוא מתפרץ: למדו לזהות את הסימנים המקדימים של כעס: דופק מהיר, מתח בשרירים, תחושת התכווצות בידיים, נעילת לסת. אלו סימנים שגופכם מאותת על הצפה רגשית. גם גירויים סביבתיים – צלילי אזעקה, חדשות קשות, הודעות מלחיצות – עלולים להחמיר את התחושה. ברגע שאתם מזהים שהכעס מתעורר, עצרו. שאפו נשימה עמוקה, צאו רגע מהסיטואציה, או דמיינו מקום רגוע שמרגיע אתכם. עזרו לגוף להירגע בעזרת טכניקות פשוטות: נשימות עמוקות, כיווץ והרפיה של שרירים, אחיזת כדור קטן ביד והתמקדות בתחושה הפיזית.

לדבר במשפטי "אני" ובשפה רגשית במקום בהאשמות: במצבי לחץ, יש לנו נטייה "לפרוק" את המתח – לעיתים דרך האשמות או תגובות חריפות כלפי בני הבית. נסו להמיר את ההאשמות בשפה רגשית: במקום "למה אתה לא עוזר לי עם הילדים?" אמרו: "אני מרגישה מוצפת. אני זקוקה לעזרה כדי לנשום". שפה רגשית יוצרת קרבה ומפחיתה סיכוי להסלמה. מחקרים וגם ניסיון קליני מראים כי שיח מהסוג הזה דווקא מחזק קשרים זוגיים ומשפחתיים.

תיאום ציפיות רגשי, לא רק תפקודי: אנחנו רגילים לתאם ציפיות סביב משימות – אבל במצבי חירום חשוב לתאם גם את הצרכים הרגשיים שלנו: מתי אני צריכה שקט? איך נכון לי להתאוורר? מה הדרך שתעזור לי להירגע? הנה מספר דרכים לעשות זאת -

• קבעו "פינה שקטה" למי שצריך רגע לעצמו
• הגדירו זמן קבוע לשיחה זוגית, בלי הילדים
• הסכימו שאפשר לקחת "פסק זמן" מריב – ולחזור רגועים
• שיח רגשי ותיאום כזה מחזק לא רק את היכולת לעבור את התקופה, אלא גם מעניק כלים שילוו אותנו בהמשך הדרך.

לפעול כצוות מתוך תחושת שליטה משותפת: אחת התחושות הקשות במצב חירום היא חוסר האונים. אבל גם בתוך אי-הוודאות – אפשר לייצר תחושת שליטה, דרך שגרות ברורות וחלוקת תפקידים.
כשכל אחד מרגיש שהוא תורם – מתחזקת תחושת המסוגלות, גם האישית וגם המשפחתית. אפשר לדוגמא לתת גם לילדים תפקידים פשוטים (כמו סידור תיק חירום או ציוד במקלט), לבנות רוטינת ערב – סיפור, ארוחה קבועה, משחק, לסדר יחד את אזור השהות כל שיהיה מקום נעים וביתי ככל האפשר

לסיכום, אין פתרונות קסם למצבי חירום – אבל יש דרכים להקל. היכולת לזהות את הכעס והרגשות שלנו טרם התפרצות, לזכור שגם כשקשה אנחנו אוהבים ומעריכים את בני המשפחה שלי – גם אם התחושות הללו לא זמינות לנו ממש באותו הרגע, להמיר האשמות לשיח רגשי, ולחזק את תחושת השותפות – כל אלה הם מפתחות להתמודדות בריאה ומיטיבה. אל תחששו לשתף, להישען, ולהיעזר – גם באנשי מקצוע. האירועים קשים, אבל הדרך שבה נעבור אותם יכולה לחזק אותנו – את כל אחד בנפרד ואת כולנו כמשפחה.