דורון התקשר אליי וצעק, "תסלחי לי שלא יכולתי להציל את הילדה שלנו"

חופשת הסקי המשפחתית שנערכה לכבוד בת המצווה של התאומות תמר והדס הברפלד מחיפה הגיעה לסיומה קצת אחרי חצות בליל 28 במרץ. המשפחה עשתה צ'ק-אאוט מהמלון באתר הסקי ואל טורנס שבצרפת ועלתה לאוטובוס שהיה אמור להוביל אותה לנמל התעופה ומשם חזרה הביתה. כמו תמיד, התיישבו התאומות אחת ליד השנייה בקדמת האוטובוס. במושבים הקרובים להן ישבו יתר בני המשפחה המורחבת מצד אבא ותיירים ישראלים נוספים.

"האוטובוס התחיל בנסיעה ואחרי כמה זמן עצר. ראיתי שהנהג לא מצליח להכניס את ההילוכים לתיבה. הוא הבין שיש תקלה, פתח את הדלת וירד למטה לבדוק מה הבעיה", משחזרת הדס בבהירות של ילדה שאומנם הבינה מהשנייה הראשונה את מה שאירע, אך במקביל, הזיכרון והטראומה מאותו לילה עדיין מתעתעים בה. "אבא לא היה בתוך האוטובוס. הוא עמד בחוץ, ראה הכל בעיניים שלו".

כשהנהג הצרפתי יצא לבדוק את האוטובוס, גם דורון, אביהן של התאומות, ירד לעשן יחד עם עוד מספר נוסעים עד שהתקלה תתוקן. כשאין איש שיושב מאחורי ההגה, החל האוטובוס לפתע לזוז. "בהתחלה ישבתי ליד החלון ותמר ישבה לידי, אבל בדיוק לפני שהאוטובוס התחיל לזוז היא קמה מהמושב והלכה לכיוון הדלת כי היא רצתה לרדת ולהיות עם אבא. פתאום האוטובוס התחיל לנסוע קדימה, היה הרבה שלג והכביש היה חלק. ברגע הוא פשוט התחיל להידרדר", מתארת הדס את הרגעים הנוראים. היא ראתה את אחותה עפה מהדלת אל מחוץ לאוטובוס כשזה התהפך ונעצר על צדו הימני במורד התהום. "כשהאוטובוס התחיל להידרדר, תמר כבר הייתה קרובה מאוד לדלת ועפה החוצה".

תמר נזרקה אל מחוץ לאוטובוס והדס שכבה מוטלת על מה שהפך להיות רצפתו (צדו הימני), פצועה ומדממת. "שכבתי באוטובוס, לא ראיתי את תמר לידי והייתה פאניקה מטורפת. שמעתי אנשים צועקים ובוכים. שמעתי את נקישות השיניים של הדודות שלי, הן רעדו כי היה קפוא. קלטתי שאני לא שומעת את תמר בין הקולות, ואני יודעת לזהות את הקול שלה בכל מצב".

על מה חשבת באותם רגעים?
הדס: "שאני לא שומעת אותה, אבל גם הבנתי שהחיים שלי בסכנה ושאני יכולה לאבד אותם בשנייה. בהתחלה השלמתי עם המצב, כי זה היה נראה כאילו אי אפשר לצאת משם, אבל אז ראיתי פתח מעליי. לא הבנתי איך אני אצא ממנו, אבל החלטתי לנסות".

כשהיא מוטלת פצועה על צד האוטובוס, החליטה הדס לנסות לצאת מהחריץ הקטן שראתה. "היה לי מאוד לא נוח, כל הגוף כאב לי. היו לי גם כיווצים בעיניים והבנתי אחר כך מהרופאים שזה בגלל שהיה לי זעזוע מוח. פחדתי לזוז כי ידעתי שהחלקים השבורים של האוטובוס יכולים להתמוטט עליי, ואני זוכרת שנזהרתי ממש ודמיינתי שאני נוצה כדי להצליח לצאת החוצה בלי להיפגע". הדס השתחלה החוצה, נעמדה מחוץ לאוטובוס וחיפשה את אחותה ואת יתר בני משפחתה. "פתאום ראיתי רק את הרגליים של תמר. האוטובוס היה עליה, רק הרגליים שלה היו בחוץ".

חשבתי שאולי יש סיכוי שיצילו אותה

הן נולדו לפני כמעט 13 שנה. תמר ז"ל יצאה מהבטן ראשונה ואחרי שלוש דקות הגיחה הדס לעולם. אף שלא היו תאומות זהות, אמן שיראל (48) מספרת שהיו דומות זו לזו מהרגע הראשון. "לפעמים היו מתבלבלים ביניהן", היא נזכרת. הן גדלו יחד והופרדו במסגרות הלימוד רק לפני שנה, בכיתה ה'. "תמר לא הייתה מקובלת חברתית. הרבה ילדים בבית הספר שלה לא אהבו אותה והציקו לה. בגלל שהיינו טובות בקראטה, הייתי מגנה עליה תמיד. גם היא הייתה מגנה עליי", אומרת הדס.

ואת מקובלת?
"לא. תמיד היינו מוזרות. קצת אחרות".

מה זה אומר?
"אהבנו אומנויות לחימה, היינו מדברות בינינו בקוריאנית, סינית ויפנית, למדנו את השפות לבד. למדנו את שפת הסימנים מהסרט 'כוכב הקופים' וידענו אותה ממש טוב, כל תנועה וכל משמעות, וככה היינו מדברות בינינו בהפסקות. ראינו שזה מציק לילדים אחרים שלא הבינו אותנו, אבל הכוונה לא הייתה רעה, פשוט היו לנו המשחקים שלנו".

לפעמים גם רבתן ביניכן?
"ברור, אבל ריבים פשוטים, על מה ואיך עושים משהו, לא על דברים רציניים. היינו חברות ממש טובות".

האם שיראל נשארה בארץ ולא הצטרפה לחופשה המשפחתית. "לצערי יש לי צו עיכוב יציאה מהארץ. היה לי עסק לקוסמטיקה וציפורניים ובעקבות הקורונה הכרזתי על פשיטת רגל, שגררה צו עיכוב יציאה מהארץ. זו גם הסיבה שלא נסעתי מיד אחרי התאונה והייתי צריכה לחכות עד שכולם יגיעו לארץ".

הדס מבקשת לחזור לספר על חופשת הסקי. "היה כל כך כיף, ידענו לגלוש, היינו די טובות בזה. באופן כללי אהבנו ספורט אתגרי, גם בסקי מים היינו מצוינות. בתחילת החופשה הצטרפנו לקבוצת לימוד. אני לא כל כך הסתדרתי עם הקבוצה וכל הזמן נפלתי כי הם התקדמו מהר, אז החלטנו לקחת מורה פרטי יחד. אחרי כמה ימים הצלחנו לגלוש במסלולים מהירים והגענו עד למסלול עם דגל כחול. גם תמר הייתה מצוינת בסקי. ביום האחרון גלשנו עם אבא והוא העיר לי הרבה יותר מאשר לה".

לאורך כל החופשה, כמו תמיד, הן בילו יחד. "עשינו שם חיים, אומנם המסיבות היו מגיל 18 ומעלה, אבל הלכנו למסעדות ולארוחות הבוקר והייתה גם בריכה במלון. היו איתנו עוד בני דודים שאנחנו מאוד אוהבות, והאווירה הייתה ממש כיפית", היא נזכרת.

מדי שנה הייתה משפחתו המורחבת של דורון יוצאת לסקי באותו האתר בצרפת. התאומות ושיראל הצטרפו באחת הפעמים, כשהיו בנות 5, והשנה זו הייתה הפעם השנייה שלהן באתר. בת המצווה שלהן נחגגה רק ארבעה חודשים קודם לכן באירוע משפחתי באילת.

שיראל ודורון יחד כבר 20 שנה לסירוגין, למרות שמעולם לא התחתנו. "דורון לא מאמין בנישואים, והיו לנו עליות וירידות", היא אומרת. מתוך אהבה גדולה הם הביאו לפני 12 שנים וחצי את התאומות לעולם. עבור דורון אלו בנותיו הראשונות והיחידות. לשיראל עוד שתי בנות בוגרות מנישואיה הקודמים: האחת בת 31 והשנייה בת 24. כשהיא מספרת על הימים שקדמו לתאונה, היא קוראת לחודש שחלף "מרץ השחור". בתחילת החודש עברה בתה האמצעית, שלי, תאונת דרכים קשה ונפצעה בינוני. "הרגשתי שהתהפכו לי החיים, לא תיארתי לעצמי מה עוד יכול ליפול עליי. ואז בסוף החודש תמר שלי נהרגה".

התאונה הקשה התרחשה בשלהי מבצע "שאגת הארי". השמיים היו סגורים, ודורון, הדס ודודותיה היו מאושפזים בבית חולים ולא יכלו לשוב ארצה. "באמצע הלילה, בשעה 2:47, קיבלתי שיחה מדורון. הוא התקשר פעם אחת ולא עניתי כי ישנתי, ואז בפעם השנייה עניתי", היא מתארת. "הוא צעק, 'תסלחי לי שלא יכולתי להציל את הילדה שלנו. תמר מתה'. הוא צרח כמו דוב גריזלי שחותכים אותו, ומיד אחר כך התעלף ולא הצלחתי לשמוע אותו יותר. נותרתי המומה, לא האמנתי. כתבתי לגיסי הודעה, 'זה נכון מה שדורון אומר לי? תמר מתה?'. הוא ענה לי, 'כן, הדס עדיין לא יודעת'. זה כנראה היה השלב שאמרו להדס שפינו את אחותה לבית החולים ועוד הייתה לה תקווה שהיא בחיים".

מה את יודעת על מה שקרה?
"ממה שהבנתי תמר רצתה לקום ולצאת מהאוטובוס, היא רצתה לרדת להיות עם דורון וזה היה עניין של שניות מרגע שהיא קמה מהמושב ועד שהאוטובוס התחיל להידרדר. היא עפה ממנו החוצה והוא נחת עליה. לא היה לה סיכוי".

מיד הבינה הדס שזו אחותה התאומה שמוטלת מתחת לגלגלי האוטובוס. "הבנתי שזו היא לפי הלבוש. היא לבשה מכנסיים בצבע לבן ומגפיים שחורים. היא מאוד אהבה שחור".

חשבת מיד שהיא מתה?
"בהתחלה כן, ראו רק את הרגליים שלה מתחת לאוטובוס, האוטובוס היה עליה. אחר כך אמרו לי שחילצו אותה ושהיא בדרך לבית החולים, אז חשבתי שאולי יש סיכוי שיצילו אותה".

מה עשית אחרי שהבנת שזו היא?
"לא רציתי שאבא יידע, אז לא קראתי לאף אחד ופשוט המשכתי ללכת".

ברגעים הללו שעט דורון במורד ההר לכיוון האוטובוס ההפוך על מנת לנסות לחלץ את בנותיו. בצר לו, הוא גם ראה מיד במו עיניו את התוצאה הטרגית: בתו תמר נהרגה, בתו השנייה הדס נפצעה קל ושתי אחיותיו נפצעו גם הן, אחת באורח בינוני והשנייה קל. שלושתן פונו באמבולנס לבית החולים המקומי.

רק אלוהים יודע מה קורה איתי בלילה

הדס דואגת עכשיו בעיקר לאביה, וזה ניכר כשהיא נזכרת בתגובתו אחרי התאונה. "כשהוא ראה את תמר מתחת לאוטובוס הוא התחיל להשתגע, הוא רץ בהיסטריה וצרח. מישהו בשם אשר שהיה איתנו באוטובוס רץ אחריו ולקח לו את הטלפון בשביל שלא יתקשר לאמא. בסוף הוא הצליח להוציא ממנו את הטלפון ולהתקשר אליה".

בזמן שבצרפת כוחות ההצלה שעטו עם בני משפחת הברפלד המורחבת לבתי החולים, בחיפה התהפך עולמה של שיראל. "מאותו הרגע שדורון התקשר ועד שהם חזרו ארצה, לא נשמתי. לא יכולתי לבכות אפילו, האדמה נשמטה מתחת לרגליי. רציתי מאוד לראות את הדס ולגעת בה, לדעת שלפחות היא בסדר. לא ישנתי ולא התקלחתי עד שהם הגיעו. כשאמרו לי שהם בדרך משדה התעופה לבית החולים רמב"ם, לקחתי את עצמי בכוח להתקלח כי לא רציתי שהדס תראה אותי מוזנחת. אני סובייטית, הילדים אף פעם לא ראו אותי בוכה, אני לא רוצה להראות להם חולשה. את מה שקורה איתי בלילה רק אלוהים יודע".

הדס מספרת שכוחות ההצלה הגיעו מהר יחסית לזירת התאונה. "פתאום ראינו אורות של אמבולנסים, לא לקח להם הרבה זמן להגיע למרות שהיינו על הר, אבל גם אם הם היו מגיעים תוך שנייה, זה לא היה עוזר".

למה את אומרת את זה?
"כי האוטובוס היה עליה והמשקל שלו מאוד כבד", היא אומרת ומוסיפה משפט שאינו תואם את גילה הצעיר: "שמעתי אדם שאמר ליד זירת התאונה, 'אם מישהו לא סובל ממוות – הוא צדיק'. ותמר הייתה באמת צדיקה, היא הייתה ילדה כל כך טובה".

כשכוחות ההצלה הצרפתיים הגיעו לזירה, הם החלו בליקוט מידע על הפצועים. הדס משחזרת: "חילקו לנו צמידים בצבע שונה למי שהיה בתוך האוטובוס ולמי שהיה בחוץ. הם ערכו רשימת שמות עם פרטים ואופי הפציעה שלנו". היא סבלה ממכות יבשות ומזעזוע מוח, ופונתה באמבולנס לבית החולים המקומי. "כשעליתי לאמבולנס הייתי בלחץ שהאמבולנס גם יידרדר, אבל החלטתי לסמוך עליהם".

אושפזת יחד עם אבא?
"אבא פונה לבית חולים אחר ואני נשארתי עם דודה שלי".

מצבו הנפשי של דורון היה קשה מאוד נוכח המראות והטרגדיה. "דורון הבין מיד שתמר לא בחיים. למעשה כולם הבינו, גם במשפחה, אבל אף אחד לא עיכל", אומרת שיראל. "הוא היה בטירוף, לדעתי שמו אותו על מורפיום ליום-יומיים כי היה קשה להשתלט עליו. סיפרו לי שהוא כל הזמן אמר, 'איך אני אעבור את זה? נגמרו לי החיים'".

"זה מה שמעצבן אותי", אומרת הדס, "הוא כל הזמן מתעקש שהוא זה שגרם לזה, וזה לא נכון". היא מספרת על הפגישה עם אביה אחרי התאונה: "היו לו שריטות בפנים וירד לו דם מהפה. אבא השתגע כשתמר מתה, הוא דחף עמודים והתפרע. הצרפתים נלחצו וביקשו ממנו להירגע, הם בסך הכל היו נחמדים אלינו".

על השריטות והדימום בפניו של דורון אומרת שיראל שלמיטב ידיעתה ובעקבות מה שסיפרו לה, מצבו הנפשי אחרי התאונה היה כל כך קשה שהוא פצע את עצמו במהלך האשפוז בבית החולים. "עד היום הוא עדיין לא התאושש, הוא רק בוכה, לא מצליח לישון, אי אפשר להרים אותו על הרגליים. הוא קיבל תרופות לשבועיים עד להערכה מחודשת של רופא וסיים אותן בתוך יומיים. הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני אוהבת אותו ומרחמת עליו, הוא עובר גיהינום. רגשות האשם שלו גדולים מאוד. הוא מאוד אוהב את הבנות, הן היו כל חייו. אני והוא לא תמיד הסתדרנו, אבל הוא היה אבא טוב מאוד".

כאמור, האם שיראל כבר הייתה פעם אחת לפני כשבע שנים בחופשת סקי עם בנותיה באתר. היא זכרה את הדרך הפתלתלה והמסוכנת במעלה ההר והכירה את הסכנה של ההחלקה על השלג עוד מימיה כילדה ונערה באוקראינה המושלגת. "הצרפתים לא מתקינים שרשראות שמונעות החלקה על הגלגלים, וזכרתי שהדרך לשם מסוכנת מאוד. התנגדתי שהם ייסעו גם בגלל המלחמה, לא רציתי שהם יטוסו דרך עמאן", היא אומרת. לרגע נוצר הרושם שהיא הצליחה לשכנע את דורון שיבטל את הנסיעה, אך בסופו של דבר הצליחו הבנות הנרגשות לשכנע אותו והחופשה יצאה לדרך.

בשלב זה מבקשת שיראל להדוף את השמועות שנפוצו לאחר האירוע הקשה, שלפיהן נהג האוטובוס היה ערבי. "זה לא נכון, הוא היה צרפתי", היא אומרת.

יש לך רגשות אשם?
"כן. אומנם התעקשתי ונלחמתי כדי שהם לא ייסעו, אבל אולי אם הייתי מתעקשת יותר ולא מוותרת, תמר הייתה בחיים. אני מנסה לנחם את עצמי שהסכמתי בסוף כי זה היה טיול בת מצווה והן רצו קצת לנוח מהטילים, הן רצו לנסוע".

את כועסת?
"גם, אבל אני בעיקר מנסה להגיד לעצמי שככה זה, ככה רצה הגורל. זה עוד מאוד מוקדם ואני לא בטוחה שאני בכלל מעכלת".

עכשיו אין לי למי לקלוע צמות

השיחה האחרונה בין התאומות עסקה, כמו תמיד, בסרטים שהן אהבו. "זה היה אחד התחביבים המשותפים שלנו, אהבנו להעמיד פנים שאנחנו דמויות, הדס אהבה משחק והיא השתתפה בחוג תיאטרון. לפני שהיא קמה לצאת מהאוטובוס דיברנו על הסרט 'קראטה קיד', שיחקנו את הדמויות של דניאל לרוסו וג'וני לורנס, ואז היא רצתה לרדת לאבא. אתמול ביקשתי מאמא לקנות לי וקס כמו בסרט כדי להמשיך להתאמן. תקשיבי, זה באמת עובד".

אנחנו נפגשות ביום ראשון. אתמול ביקשה הדס (התחננה, לדבריה של שיראל) ללכת לבית הקברות. למרות שעל פי הדת היהודית חל איסור לבקר בבית העלמין בשבת, שיראל נכנעה לתחינותיה של בתה והן נסעו לקברה של תמר. "השער הראשי היה סגור, אבל אחד השערים האחרים היה פתוח ונכנסנו. שמנו לה על הקבר חטיפים שהיא אוהבת, דיברתי אתה בקול רם והיא ענתה לי. חזרתי למשחקים שלנו, אפילו דיברתי איתה בתור דמות מאחד הסרטים, וגם בשפת הסימנים שלנו", אומרת הדס.

היא ענתה לך? שמעת אותה?
"אני מרגישה את הקול שלה כל הזמן איתי. אני מדברת איתה כל הזמן במחשבות. אתמול בבית הקברות שמעתי אותה עונה לי. ממש הצלחנו לדבר".

את בוכה הרבה מאז מה שקרה?
"אני קצת כמו אמא. אני לא אוהבת שהרגש משתלט עליי ואני לא כל כך אוהבת לבכות. אני בעיקר מרגישה מבולבלת".

לפני הלווייתה של תמר ביקשה הדס לראות את אחותה בפעם האחרונה, אך בני משפחתה סירבו לאפשר לה להיכנס לחדר הזיהוי. "אני עד היום כועסת שלא נתנו לי להיכנס לראות את תמר", היא אומרת. שיראל מתערבת בעדינות, מלטפת את ראשה של בתה ומנשקת אותה. היא מסבירה את השיקולים שעמדו לנגד עיניה באותם רגעים: "כשהייתי בת 12 ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים באוקראינה, ואז היה נהוג לראות את המת ולנשק את הגופה לפני שקוברים. כשהוריי נהרגו, ביקשתי שלא להתקרב כי אני רוצה לזכור אותם כמו שהיו. בכל זאת הכריחו אותי לעשות את זה והייתי צריכה לראות אותם ולנשק אותם. הרבה שנים הייתי מטופלת בגלל זה, המראות שלהם לא עזבו אותי. בגלל זה לא הסכמתי שהדס תיכנס, אני לא חושבת שזה משהו שילדה בגילה צריכה לראות".

"אני כועסת שלא נתנו לי להיכנס, אבל אני יודעת שעשו בשבילי משהו טוב", אומרת הדס. "אחרי מה שקרה עם האוטובוס, אולי הפנים שלה לא היו במצב כל כך טוב. ככה לפחות אני זוכרת אותה יפה כמו שהייתה".

"צר לי מאוד על דורון. אני מבינה אותו כי הוא עובר עכשיו את מה שאני עברתי בילדות", אומרת שיראל ומתארת את הטרגדיה שעברה עם הוריה בילדותה באוקראינה. "הם היו אמורים לבוא לאסוף אותי והאוטו שלהם התפוצץ מול העיניים שלי על הכביש והפך לכדור אש".

מה קרה שם?
"אמא שלי הייתה יהודייה ורצתה לעלות לישראל, אבל אבא שלי לא רצה לשחרר אותה, אז הוא פוצץ את האוטו וכך למעשה רצח אותה והתאבד. הכל קרה מול העיניים שלי".

שיראל היא אישה מטופחת ומוחזקת שמדבר עברית מצוינת במבטא. "יש לי אופי סובייטי ואני לא מראה הרבה רגשות, אני מחזיקה את עצמי בשביל הילדות שלי. בלילות אני בוכה המון, אני לא רוצה ולא מסוגלת להאמין שזו הילדה שלי שמתה. אני לא באמת חזקה, אני פשוט עוד לא מאמינה. אם הייתי מתעקשת שלא ייסעו, אולי היא הייתה פה היום".

אנחנו יושבות בחדרן המשותף של התאומות והדס מראה לי ראש של בובה עם שיער ארוך, כזה שמעצבי שיער מתאמנים עליו "על יבש". "אמא קנתה לי את זה לפני כמה ימים כי תמר ואני תמיד היינו קולעות אחת לשנייה צמות, ועכשיו אין לי למי לקלוע צמות", היא אומרת ומלטפת את שערות הבובה.

הדס, את מצטערת שנסעתן לסקי?
"היו כמה פעמים מאז התאונה שהצטערתי, אבל היה לנו כיף ולא ידעתי שזה ייגמר ככה. קשה לי מאוד, אני רוצה לספר לה כל כך הרבה דברים, היא הייתה השותפה שלי בהכל. חשוב לי לדבר על תמר ושכולם יידעו שהיא הייתה מקסימה, וזו הסיבה שפניתי אליכם (הדס פנתה למערכת mako לאחר התאונה בבקשה להתראיין – אפ"ב).

"אני מתגעגעת למשחקים שלנו ולסדרות שאהבנו לצפות בהן יחד. היא הייתה המראה שלי, ההשתקפות שלי, הסתכלתי עליה וראיתי את עצמי. היא הייתה אחות מדהימה ואני שמחה שהספקנו לחגוג ביחד בת מצווה. היה לי איתה הכי כיף בעולם. אני מנסה להיות בוגרת, אני שומרת על אמא ואבא ומשתדלת להחזיק את כולם".

אילו היית יכולה, מה היית אומרת לה עכשיו?
"תמר, אני הולכת להיות קראטיסטית מעולה! אני אייצג אותך ואגיע להישגים גבוהים. הכל יהיה בשבילך, בשביל הזיכרון שלך".