להיות מורה פרטי זה בדרך כלל 30 אחוז ללמד תלמידים דברים חדשים ו-70 אחוז לריב.
לריב עם התלמיד על זה שהוא צריך לשבת, שהוא צריך לפתוח מחברת ושהוא צריך לכתוב את כל השלבים במשוואה בלי לדלג. אני כותב "לריב" וזה אולי מבהיל, אבל למען האמת, ואם יורשה לי לטפוח לעצמי על השכם, אני עושה את זה בהמון חן.
גם מצד התלמיד זה הרבה פעמים נעשה עם יותר חן מהרגיל. לריב עם ה"אח הגדול" הזה, הסטודנט המאגניב שבא מתל אביב עם ידע אקזוטי וסלנג עדכני, זה הרבה יותר כיף מלריב עם אמא, ובגלל הנסיבות המקלות אנחנו בדרך כלל מצליחים בסופו של דבר לשבת, מצליחים בסופו של דבר לפתוח מחברת ולא לדלג על שלבים ואולי אפילו, רחמנא לצלן, ללמוד (אבל אל תספרו להם).
ובכל זאת הייתה לי תלמידה אחת שתפסה אותי לא מוכן. מלבד הויכוחים הסטנדרטיים של "למה אני צריכה ללמוד אלגברה?" או "מה אכפת לי מהרצל?", מצאתי את עצמי מתווכח איתה על "מה טוב בעולם הזה בכלל?".
היא ילדה מקסימה. אני לא סתם אומר. חכמה, מצחיקה. קשוחה כזאת. צינית. נפש זקנה בגוף צעיר.
אבל מה? מספרים עושים לה כאב ראש. היא בכיתה ח' אמנם, אבל לוח הכפל עדיין לא כל כך יושב. ט' ות' מתחלפות אצלה תדיר וכשהיא ניצבת מול פסקה ארוכה בספר היסטוריה ואני אומר לה שאת זה היא צריכה לשנן, היא צוחקת צחוק של ייאוש.
כל זה היה מתקבל על הדעת אם היו לה הרבה חברים או שהיא הייתה ממש טובה בהתעמלות קרקע או בזמרה, אבל החיים של הילדה הזו מסתכמים בבית הספר. היא נמצאת שם כל יום. כשהיא חוזרת הביתה היא צריכה לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחנים, ואם זה לא מספיק, אז גם מדביקים לה איזה סטודנט מתל אביב שיחפור לה על בית ספר גם בזמנה החופשי. מה שקורה בסופו של דבר, זה שהחיים שלה בגיל ההתבגרות הם רצף ארוך של מבוגרים שמטיפים לה כמה היא לא בסדר ולא רק שהם מטיפים, הם גם הרבה פעמים פשוט לא רואים אותה. הם ממהרים לתייג אותה כתלמידה עצלנית שלא משקיעה מספיק, שלא מתאמצת מספיק.
יש לה לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז. היא עשתה אבחון, אל דאגה. בקושי שרדה את העינוי הזה של לשבת בחדר ולהתמקד לשעות ארוכות בכל הדברים שהיא ממש גרועה בהם. אבל היא שרדה. הנקודה היא שזה לא באשמתה. ככה היא נולדה. לכתוב, לשנן, לחשב – כל זה בגדר עינוי ששורף לה את המוח. זה כואב לה, פיזית.
ומה זה העולם בעיניה? העולם שלה זה פשוט בליל גדול מאוד של רטינות, הטפות, צקצוקים והתאכזבויות. השירים שהיא כל כך אוהבת לשמוע, סדרות הטלוויזיה והשחקנים החתיכים שהיא אוהבת להעריץ, כל זה, כך כולם כל הזמן משתדלים להבהיר לה, זה לא באמת העולם. זה סתם. זה פנאי. זה לא באמת.
וכשהעולם שלך כל כך מצומצם, אפשר להבין למה תרגישי שאין לך מקום בתוכו. שאת נדחקת החוצה. אפשר להבין למה תגידי שאת רוצה למות. לא לקבל, לא לשתוק, לא לעבור על זה לסדר היום, אבל כן – להבין.
החוויה הזו טלטלה אותי. היא ספרה לי לאט לאט ובאגביות על זה שלא טוב לה בעולם הזה. שהיא רק רוצה לנוח. שאין לה שום דבר שהיא מחכה לו.
לא ידעתי איך אני אמור להתמודד עם הדבר הזה, אבל בו בזמן אני מוכרח להודות שידעתי בדיוק על מה היא מדברת. גם אני הייתי בגיל ההתבגרות פעם. גם אני הייתי ילד דכאוני. הייתי חוזר מבית הספר זעוף וכעוס. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, וכן, פלרטטתי עם המוות במחשבות שלי.
הקשבתי לה, הראתי לה שאני שם. הבהרתי לה שמותר לחשוב על הכל אבל שאסור בשום אופן לקפוץ, ושהחיים נראים בצורה מסויימת כשאת בת 14 אבל אחרת לגמרי כשבית הספר נגמר והוא אכן נגמר בסוף, גם אם לפעמים זה לא נראה ככה.
פעלתי לפי כללי הספר כמובן. סיפרתי להורים שלה, עשיתי מה שצריך. אחר כך התייעצתי עם אמא שלי, שהיא בטעות גם פסיכולוגית קלינית. היא אמרה לי שאני צריך להדגיש בפניה את החוזקות שלה, להראות לה שיש דברים שבהם היא כן טובה. מאז אנחנו מתרגמים שירים של ביונסה, ממציאים שירים חדשים ומדי פעם נדמה שאולי מציצים הצדדים היותר חיוביים של העולם הזה בעיניה.
הסיפור הזה לא הרפה ממני. הסיפור על עולם של הישגים ותבניות וחילוק ארוך, עולם של מורים אטומים ובלי סוף דרישות ושל נפש עדינה שפשוט לא מוצאת את מקומה בכל הדבר הזה ולא רואה מוצא, וכשסיפור לא עוזב אותי אני כותב מחזה.
למחזה קוראים "שיעור" והוא מבוסס על מקרים שחוויתי. הגשתי אותו ליוזמה המופלאה של תיאטרון הסמטה ביפו, פסטיבל מקסים בשם "אביב ישראלי" למחזאות מקורית. גיליתי בית חם ואוהב שמקבל אליו בזרועות פתוחות כל יוצר שהיצירה היא בראש מעיניו ומאפשר לו להרגיש בבית. יחד עם הבמאי עודד אור והשחקנים יפתח סמוכה וינון כהן יצרנו הצגה מיוחדת, שלי לפחות, מעלה מחנק של התרגשות בכל פעם שהאור עולה עליה.
אני לא נאיבי. אני לא חושב שתיאטרון קטן ואינטימי בסמטאות יפו יכול לשנות את העולם. אבל אם אוכל לשתף עם כמה אנשים את התהיות שלי לגבי אותו עולם והנפשות העדינות שצריכות להתמודד איתו, ותוך כדי לגרום להם לצחוק על זה ולבכות על זה, אני מרגיש שעשיתי את שלי.
ההצגה הקרובה שלנו תיערך ב-25.10 בשעה 20:30 בתיאטרון הסמטה.