ילדים מציירים- ילדים חברותיים (צילום: kate_sept2004, Istock)
לא יודע מה לעשות, אמרה שהיא לא חברה שלי. ילד רגיש | צילום: kate_sept2004, Istock

כשהורים פונים אליי עם טענות על ילדים לא חברותיים לכאורה, אני תמיד מבקש מהם לקחת בחשבון שכישורים חברתיים הם דבר נרכש.
כך שגם אם ילדכם בן השנתיים אוהב לשחק לבד, למשל, אין צורך לדאוג שמא יש לכם עסק עם סופציופט – הוא עוד ילמד לשחק עם חברים, ובינתיים רוב הסיכויים שמדובר בשלב התפתחותי תקין.
שכן כפסיכולוג התפתחותי שמסתכל על האדם כעל יצור שמתפתח לאורך חייו, רוב הבעיות שאנו מוטרדים מהן אצל ילדינו, מקורן בהתפתחות תקינה ובריאה.
פעמים רבות, היכן שהורים מזהים חוסר ביטחון או רגישות יתר, ישנה למעשה למידה הדרגתית וטבעית של הילד את המציאות.

חברים נשארים חברים

שלום צחי,
אני אמא לילד בן ארבע, עדין ורגיש וחברותי מאוד. מגיל שלוש בערך, הוא שואל כל ילד שהוא משחק איתו (בגינה, בגן, בבית)- "אתה חבר שלי?" במידה והילד אומר שלא, בני נעלב מאוד ומתחיל לבכות. במידה והילד אומר שכן - בני שואל אותו שוב אחרי כמה דקות, עד שהילד מתעצבן ואומר שלא.
מעבר לזה, בכל פעם שהוא כועס עליי הוא אומר: "אני לא חבר שלך", ומיד אחר כך הוא ממהר לשאול בחשש: "את חברה שלי?". השאלה שלי: למה הוא שואל זאת כל הזמן, האם הדבר מעיד על ילד חסר ביטחון? ומה אני יכולה לעשות כדי שיפסיק, או לפחות שלא ייקח ללב כל כך?

אמא לילד רגיש שלום,
האדם הוא יצור חברותי, אבל לוקח לו זמן להבין את זה. אנחנו לא נולדים ומיד משחקים עם הילדים שלצידנו, זה תהליך שלוקח זמן, וסביב גיל ארבע אכן מתחילות להתפתח חברויות ראשונות.
מה שהבן המקסים שלך עושה, הוא ניסיון להבין דרך רמזים נוספים מלבד המציאות ההתנהגותית בשטח - האם הילד שלצידו הוא חבר או לא חבר, זה ניסיון פרגמטי תואם להבין דרך כלים מילוליים את המציאות.
כדי לגרום לילד שלך להבין את המציאות ובעצם להבין איך העולם החברתי עובד, פשוט צריך להמשיך לחשוף אותו לעולם, דרך אינטראקציות עם חברים, דרך ספרים וקלטות על חברות וכו' – כך הוא פשוט יגדל ויבין. אנחנו יצורים מורכבים ולכל אחד קצב משלו להבין את המציאות המשתנה.

בפועל, תוכלי להעצים את בנך על ידי כך שהוא יהיה זה שיבחר איזה חבר להזמין, דברי איתו על החבר, תשאלי באלו משחקים הם אוהבים לשחק יחד וכו'.
כשהם משחקים, אפשר לשקף להם את החברות שלהם מספר פעמים במשפטים - "איזה יופי אתם משחקים יחד, אתם ממש חברים טובים". כך תוכלי גם להרגיע את החרדה הקטנה של בנך לגבי השאלה האם מדובר בחבר או לא.
כאשר הוא שואל את החבר, לא צריך להיבהל, תאפשרי לו להבין בקצב שלו. אפשר להסביר לו מילולית לפני ואחרי מפגשים, שילדים הם חברים כי הם ביחד וכי כיף להם לעשות את אותם דברים ביחד, וזה מה שעושה אותם לחברים: חברים יכולים לכעוס ויכולים לאהוב, אבל הם נשארים חברים.
באשר אלייך, פשוט אמרי לו – "אני אמא שלך, אני אוהבת אותך תמיד, גם אם אתה לא רוצה להיות חבר שלי לפעמים, כי אתה כועס, אני תמיד אהיה אמא שלך ותמיד אהיה גם חברה שלך.
לפי הנתונים שנתת אני לא מזהה חוסר ביטחון או רגישות מיוחדת, ובמקרה הכי גרוע אם הוא באמת כזה רגיש, אז הוא יהיה פסיכולוג, זה לא כזה נורא.

שלום צחי,
בתי בת ארבע וחצי, ילדה חברותית מאוד בדרך כלל. הבעיה שלי איתה - שהיא מנסה לקנות את החברות שלה: בכל פעם שמגיעה אלינו חברה מהגן, בתי רוצה לתת לה מתנה: את אחד הצעצועים שלה. כשאני מסבירה לה שהיא לא צריכה לתת לה מתנות ושלכל אחד יש בבית את הצעצועים שלו - היא מתחילה לבכות. היא יכולה לבכות ולצרוח גם שעה אחרי שהחברה הלכה. מרוב חוסר אונים, קניתי שקית עם מדבקות, כדי שבכל פעם שבתי מתעקשת לתת מתנה לחברה היא תיתן לה מדבקה.
ממה נובע היחס הזה שלה לחברותיה? האם הדבר קשור לחוסר ביטחון עצמי? ואיך אני גורמת לה להבין שההרגל הזה לא מקובל?

אמא לילדה שקונה חברים שלום,

ילדים חברים (צילום: jupiter images)
לכל אחד קצב חברתי משלו. ילדים חברותיים | צילום: jupiter images
גם התיאור שלך הוא של מהלך תקין של הבנת המציאות החדשה שנפרשת בפני ילדים בגיל ארבע. עולם החברויות נפתח בפניהם אט אט, ולוקח זמן להבין אותו לגמרי. זה בהחלט סביר ונורמטיבי. בנוסף, ישנם כללים שהילדים הפנימו, בגן ובבית, שקשורים לטמפרמנט שלה - כל אלו משתלבים יחד לתמונה ההתפתחותית התקינה שאת מתארת.
נכון, ישנם ילדים שמבינים כי ככה העולם עובד, דרך מתנות וחיזוקים חומריים כי זו הדרך בה גידלו אותם, דרך החומר ("אם תתנהג יפה תקבל מתנה"), ולא דרך חיזוקים רגשיים ("אתה ילד מקסים, אני רוצה לחבק אותך"), אך ברור כי המציאות בדרך כלל היא מורכבת יותר וקלישאות כמו אלו מתאימות לספרי פסיכולוגיה שנה ראשונה.

כדאי להערכתי לספק לה את ההבנה כי חברות היא רצון הדדי, שוב דרך סיפורים וקלטות על חברות, על נתינה שאינה חומרית, להראות לה באופן פעיל כי אהבה וקשר הם דברים שאינם קשורים לחומר.
ואמא יקרה, תמשיכי בכללים שהחלטת עליהם, גם אם היא צורחת. לא מתים מזה, וטוב שאת מסבירה לה בפירוט ובצורה מתאימה.

הרעיון של המדבקות לא נשמע לי כמו חוסר אונים, אלא כמו רעיון מוצלח ויצירתי. לכי עם זה, רק תסבירי להן שהן מקבלות את המדבקות על ששיחקו יפה יחד ועל החברות המשותפת, לא על זה שהילדה הגיעה לביקור.
עדיף להשתמש במדבקות לעבודה משותפת, כמו עבודת יצירה ואז בכלל את מחזקת את החברות שלהן ואת שיתוף הפעולה המוצלח.
קשה לדבר על חוסר ביטחון או על הזדקקות להעצמה ללא ראייה מקיפה של הילדה בסיטואציות שונות ולכן הייתי בודק שוב את התנהלותה במרחבים השונים.
חשוב לשמוע איך היא מתנהלת בגן, איך היא יוצרת קשרים שם, האם היא מסוגלת להוביל אינטראקציות מסוימות.

חשוב לדעת שהאדם הוא יצור שלם ומיוחד, אין שני לו. לכל ילד קצב התפתחות והבנה משלו, וכשאלו אינם חריגים באופן מיוחד בהשוואה לבני גילו, ובעיקר – כאשר הם אינם מפריעים לו בתפקוד, בהשגת מטרותיו, בהנאה מהעולם - הכל בסדר. אפשר לקחת נשימה ולתת לילד להתפתח בצורה הנכונה עבורו.

התשובות הניתנות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי
רוצים להפנות שאלות למדור? 
צרו קשר עם צחי

לטור הקודם: מתי לתת לילד ריטלין? 
לכל הטורים של הפסיכולוג צחי נטר