שבוע 16
אתמול שוב התקשרנו לרופא. יש לנו את המספר שלו בחיוג מהיר. יותר נכון, ת' התקשר ואני תפסתי פינת מבטחים רחוקה ממבוכה, ודחפתי את הראש בין הרגליים, כשהברכיים לוחצות על האוזניים. אבל לפי ההנהונים העקביים של ת', ומספר הפעמים שהוא אמר לרופא "תודה", היה נראה שהוא שוב הצליח לפייס אותנו במילים מלטפות.
מעוגלת או זוויתית?
בשבועות הראשונים נתקפנו חרדה בגלל דימום קל והיינו משוכנעים שזה הסוף, אבל הרופא, בטון של כיסא נוח וקוקטייל עם מטריה, השקיט ואמר שכל עוד לא נשברו גפיים, שלא נדאג, עוד לא.
אז חשבנו, אם ככה, נראה לו מה זה, וכשעלינו בפעם אחרת בלי כוונה עם האוטו על מדרכה תועה, הורדנו מאה דמעות ותלשנו חמישים שערות והיינו בטוחים שזה הסוף. אבל הדוקטור לא התעלף על המקום. הוא הורה לנו לנשום לאט בתוך שקית נייר, בנימה של מלון ספא בגליל.
וכשביקרנו אצלו, רמז שאולי כדאי שנעשה קצת צ'ילינג אאוט. ואתמול. אתמול ת' ריסס בבית נגד קרציות ושכחתי שאני בהריון מרוב שאני בהריון. ושוב היינו בטוחים שזה הסוף.
כשלא דלינו קרצית נעלמות מהשטיח השחור, שיחקנו השבוע ב"איפה הבטן". האם יצאה הבטן? שואלים. לא יודעת. לא מבינה מה אמור לצאת ומאיזו דלת. האם הקימור הא-סימטרי המובחן הזה שייך להריון או לקרמבו שאכלתי. האם היא לא אמורה להיות מעוגלת במקום זוויתית, ומה יקרה אם היא לא תצטיין במה שבטן הריונית אמורה להצטיין בו.
את עוד לא תאמיני איזו בטן תהיה לך, הם אומרים, כמה קשה תהיה לנשיאה. אבל כדי שנוכל לקבל אותה לעבודה, האם היא לא אמורה להראות לנו קודם שיש לה ניסיון בזה? ההריון כבר מחוץ לארון, אבל החולצות הגדולות שקניתי, עם האקסטרה ספייס בתחתית, עדיין שם, ואין לי קייס להציג בבית המשפט של ההתקדמות ההריונית.
כל זאת בעוד הבטן נראית תמיד מרוצה מעצמה ורוחשת מזימות. בערב, מראה את הצבעים האמיתיים שלה, מתגנדרת ומתבלטת, ועוד מעט תתחיל לשיר, ובבוקר, ליד אנשים, נסוגה ומתכנסת לתוך עצמה. היא גם הייתה שם כשהמוכרת בחנות שאלה למה הורדתי מהקולב דווקא את הג'ינס עם פס הלייקרה, מה, את בהריון, תהתה, ואחר כך פטפטה ברוסית עם הריונית עם בטן מפוארת וזחוחה, ונראה היה שהצביעה עליי, ואילו היא, הבטן, נאלמה דום.
מפספסים את הרגע
הבטיחו לי פסים חומים חתרניים שעושים את דרכם למטה למבושים, וקעקועים אופנתיים בדמות סימני מתיחה, והזדמנות לקנות גופיות מלייקרה שאין סוף לאלסטיות המתפרצת שלהן. קרם הזנה בטני נמשח כל בוקר על הבטן בחריצות, ות' ואני מצלמים את ההתקדמות בגזרה התת טבורית ליד קיר לבן כמו שני דוקומנטריסטים חלוצים, אבל כל הסימנים מעידים על התלהבות נלעגת של מתחילים.
משום מה, דווקא במקום שבו היינו אמורים להרעיד את העולם מרוב התרגשות, לחייך בגודל של הורים לעתיד ולהניף ידיים למעלה בהתרוממות רוח, תרגלנו איפוק של מומיות מצריות. "נו, מירי, את רואה את חמש האצבעות? איזה יופי, נכון?", שאל אותנו האיש שהפקדנו בידיו את הסקירה המוקדמת. אני הנהנתי בשתיקה, ות' ישב קפוא ומלמל שזה באמת יופי, והרופא ניסה לדרבן ואז ויתר ועבר לאזור אחר של הקטנטן, וספר כבד וטחול וסרעפת, ושאל שוב כאילו הוא הסנדק לעתיד – "אתם רואים, אתם רואים?"
כן, אנחנו רואים, אבל האמת היא שהיה לי קר, והוא לחץ לי מאוד על הבטן, והיה לי מתמר של אולטרסאונד ארבע מימד שם בפנים. ואם רק המומחה היה יודע שאלו בסך הכל תסמינים אחרים של אותה המחלה. כי זה לא אתה, קטנטן, אלה אנחנו, מותקפי הפאניקה, הלומי הקרב הנצחיים שיושבים על קוצים וחושדים בבשורות טובות, ומצפים לשיבושים, ולאורך כל מסלול המכשולים המהמם הזה נוטים איכשהו, בחרטה גדולה, לפספס את הרגע.
בשבוע הבא שוב אושיט את הווריד לאחות, והחלבון העוברי יהיה זה שיפר את השלווה, ואחר כך אתעמת עם המשלחות הדמגוגיות מטעם בדיקת מי השפיר, בעד ונגד יתייצבו לי משני צידי הראש ויטענו את טיעוניהם הרציונליים, ובדרך נבקר אני ות' שוב אצל הרופא. בתקווה שאולי הפעם נצליח לרסן, להתאפק ולא לשאול בפנים נכמרות, דוקטור, למה הבטן שלי גדלה בקצב של מרבה רגליים, האם זה הסוף?