תחבקו אותי חזק, אמש נפטר שואב האבק שלי. הוא היה אדמוני וגבוה, ולאחרונה האכלתי אותו בעיקר פתיתים לא מבושלים ועבודות מיניאטוריות שהילדה הביאה מהגן. אולי הוא כבר היה זקן מדי, אולי גם הוא חטף דיכאון אביבי והחליט לפרוש בשיא, אין לדעת.
בכל מקרה, כל כך מתגעגעת, שואב יקר. חבל שלא לקחת אותי איתך, ככה רק עד סוף פסח. תפריט בעייתי וניקיונות אובססיביים – לא באים טוב גם לי .
אם אין לחם, אל תאכלו גם במבה
עוד לא התאוששתי מפורים, והנה חג המצות מגיע. אני נזכרת בעובדה המטרידה הזו בערך פעם בשעתיים, בכל פעם שנוחתת עליי הקושיה שאי אפשר להתחמק ממנה בימים אלה: "אז איפה אתם עושים את הסדר?"
אין צורך לענות, מדובר בשאלה רטורית לגמרי, שעולה מתוך נימוס בלבד, לרוב במסגרת תהיות-מסדרון סתמיות: "מה עניינים? איך הולך? איפה אתם עושים את הסדר? הכל טוב? יאללה, ביי".
ומזל שאף אחד מהשואלים לא באמת מצפה לתשובה, כי מבחינתי זה כמו לדרוש שאחליט בזה הרגע היכן אחגוג את יום הולדתי המתקרב; לא יודעת, לא נעים לי לחשוב על זה עכשיו וגם ככה זה עדיין לא קורה, אז בואו נדבר על דברים יותר משמחים, טוב?
זה לא שאני שונאת חגים באופן גורף. כלומר, פעם הייתי, אבל היום אני אומרת: מה כבר יכול להיות רע כשאין עבודה, יש שנת צהריים, ואפשר לשבת בשקט בגינה בזמן שכולם מטיילים בצפון?
לעומת זאת, את פסח אני מתעבת באופן ספציפי, ואם אתם דתיים אשכנזים כמוני, סביר להניח שגם אתם.
מה נשתנה החג הזה מכל החגים? ובכן, עבור שומרי מסורת מעדות מסוימות, מדובר בחג מוגזם לגמרי, כאשר כל ציווי הלכתי מקבל מימדים מפלצתיים שמחדדים את הטכניקה והורגים את הנשמה; אסור לאכול לחם? לא נאכל גם אורז, במבה ושעועית ירוקה; צריך לנקות את הבית מחמץ? נמרק גם את התקרה והתריסים עד שנמות מאדי אקונומיקה.
כשאני מדברת על זה עם חברים שומרי מסורת, אין אחד שטראומת הקרצוף דילגה עליו; "אמא שלי הכריחה אותי להבריק את כל כלי הכסף, ויש לה חמש ויטרינות עמוסות", מתוודה חברתי ק'.
"אנחנו היינו מורידים את כל הווילונות ומכבסים ביד", נזכר ש', "ואת הנברשות פירקנו ושטפנו באמבטיה, כולל פלורסנטים ובתי ספוטים".
"והתפקיד שלי", מספרת ג', "היה להוציא את הבגדים מכל הארונות, לנער היטב ולהפוך גם את הכיסים".
והספרים. לסבי עליו השלום הייתה ספריה ענקית, אלף חתיכות מינימום, שאבא שלי ואני היינו מאווררים במרפסת. עברתי עליהם אחד אחד, קודם עם מטלית לחה, אחר כך עם יבשה. כן, דתיים נוהגים לקרצף גם ספרים.
בגיל עשר זה נראה לי מובן מאליו, אבל היום אני פשוט לא מבינה את טירוף הניקיון הזה; למה ללכת כה רחוק, למחוזות השיגעון וההיסטריה? זה חג החירות, לא? אין לי בעיה עם ניקיונות יסודיים כשבא לי, אבל לא עם דד ליין נטול סיבה מוצדקת. אחרי הכל, מה הסיכוי שאפתח ספר ישן ואגלה בתוכו טוסט בולגרית?
ד"ש לאירופה העתיקה
ועוד לא דיברנו על האוכל. אם גולת הכותרת של חגי ישראל היא ארוחות כיד המלך ומזון משובח, הרי שבפסח, אצלנו בעדה, הכללים משתנים לגמרי; פולניות טובות אוספות כבר בימים אלה שלל מתכונים חדשים, בתקווה לעבור איכשהו את ימי האביב הדלוחים. לחמניות מקמח תפוחי אדמה, עוף מוקפץ בשמן דקלים, ממולאים ללא אורז, ברביקיו בלי חומוס; אם זה נשמע מוזר, זה כנראה כשר לפסח ללא קטניות.
ומהיכן הגיעה דיאטת הבלהות הזו? מאירופה העתיקה, שם היו מתבלבלים לעתים בין שקי החיטה לשקי הקטניות, על כן החליטו לאסור גם את אלה האחרונים. תגידו - נו, מסורת זה דבר ארכאי מיסודו, עוד לא התרגלת? אלא שבמקרה הזה הסיבה למנהג היא פרקטית לחלוטין, וכל כך מטומטמת בימינו.
לבן זוגי חשוב להקפיד, כך שלפחות בינתיים אני מנסה לסתום את הפה תרתי משמע, אבל להגיד שאני שלמה עם זה? ממש לא.
לפחות על פסטיבל הניקיון ויתרתי; כשאני רואה דתיים שממרקים ומצחצחים כבר מעכשיו, בא לי קצת לצרוח. אני מתחילה לנקות יומיים לפני; מסדרת את ארונות המטבח וטורחת על ספונג'ה גם בפינות. לי זה מספיק.
כך שפסח מבחינתי זה לא ממש חג, זה מצב; מצב שבו אוכלים תפוחי אדמה במשך שבעה ימים, אחרי שניקינו טוב טוב גם מאחורי הספה והתווכחנו איפה נעשה השנה את הסדר. כן, בסוף הרי נצטרך להכריע גם בסוגיה המורכבת הזאת. נראה, אולי פשוט אקרא את ההגדה מתחת לפוך, מהורהרת ומלנכולית, תוך נשנוש עוגיות קוקוס. ללא חשש קטניות, ברור. נורא קריטי לאלוהים, העניין הזה.