מילא טרור טבעוני ברשת, אבל גם אצלי בבית? בזמן האחרון בכל פעם שאני מגישה עוף לשולחן, הילד מתחיל לדבר על התרנגול המסכן ומסית את אחותו להסתפק בפירה; תיכף יבקש תבשיל סייטן עם קינואה אדומה ואגוזי ברזיל. מוזר, בעולם נורמלי אמא מלמדת את הילדים מה טוב לאכול, לא להפך
אתמול חלמתי שהעוף שלי קופץ מהתנור ודורש לראות עורך דין. "מה נסגר איתך?", קרקרתי לעברו, "חיים כהן אמר שיש לך לפחות שעה וחצי בפנים". "תעשי לי טובה", הוא ניער מעליו את תפוחי האדמה, "תגידי לכבוד השופט כהן שזה לא הוגן לגזור עליי עונש מוות ככה סתם. מה רע לכם בחלבון מן הצומח? אני רוצה לדבר עם העורך-דין שלי תיכף ומיד".
בעוד אני שוקלת מה לעשות, הגיח משום מקום עו"ד גיא נבון, כרגיל יחף, בחליפת כדורסל מצוחצחת. "מה קורה גיאגיא", צהלתי, "סיימת שיעורים?" אבל הוא היה במוד קשוח: "שחררי את מרשי לאלתר!" "לאלתר? מאיפה אתה מכיר את המילה הזאת, סליחה?"" "בחלומות הכל יכול להיות", הוא אמר, "ועכשיו תכיני לי סייטן עם קינואה אדומה ואגוזי ברזיל, וגם שוקו עם חלב שקדים".
איך עושה תרנגול?
לפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים הם פשוט מבוססים על חומרים מהמציאות; בזמן האחרון, בכל פעם שאני מגישה לילדים ארוחה בשרית, אני מגלה שכדאי לי לעשות את זה עם ליווי משפטי. הכל בגלל גיא, שמתנזר מאכילת עוף כבר שבועות ארוכים. איך יצא לי ילד כה ערכי – רק אלוהים יודע. כשאני הייתי בת שמונה וחצי, העיקרון היחיד שלי היה לסתום את האוזניים כשברשת ג' השמיעו שירים של ירדנה; מחנה עופרה, מה לעשות. ואחר כך אומרים שהדור הולך ופוחת.
הבעיה החמירה כשלאחרונה גיא מצליח לסחוף אחריו גם את אחותו בת הארבע. זה מתחיל מיד כשאני מניחה את הצלחת על השולחן; אז הוא מציץ לעברה בשאט נפש, מעקם את האף ומצביע בגועל: "איכס, תרנגול". "אמא, גיא מציק לי", מתלוננת מיקה אוטומטית, אבל מתעניינת מיד: "מה, שעושה קוקוריקו? עם כרבולת?" "כן", מסביר לה גיא, "פעם הוא היה חי ועכשיו הוא מת בצלחת שלך. את אוכלת חיה מתה". "אבל אני לא רואה פה חיה", היא מתעקשת. "כי חתכו אותה לחלקים. יש רגליים וחזה וכנפיים, והראש נשאר בחנות".
מיותר לציין שבשלב הזה אני כבר במטבח, חותכת לעצמי ורידים וסלט חסה. תיכף אזרוק כמעט סיר שלם לפח, ואבין סופית שלא כל הילדים רוצים עוף לשבת.
כשמיקה עוברת לפירה ואז פורשת מהשולחן לשחק בחדרה, אני אפילו לא רודפת אחריה שתגמור מהצלחת; לא רוצה, לא צריך. פתאום יש לי אפילו רגשי אשמה: אם הילדים לא מעוניינים לאכול חיות, מי אני שאכריח אותם להתאכזר לאנושות? רק שלא יתחילו לברר מאיפה הגיעה הגבינה שמעל הפיצה.
טופי? טופו!
מאז ומעולם ילדים אתגרו את הוריהם קולינרית, אלא שהדרישות האוניברסליות אינן מנומקות במיוחד; יש להקפיד שהצ'יפס לא ייגע בשניצל; שהפסטה תהיה בלי טיפת רוטב; על בצל בסלט אין מה לדבר; ונא לארגן טופי לקינוח. אבל מה עושים כשהילד יותר בקטע של טופו? מה עושים כשהתפריט שהוא מבקש הגיוני מאוד, בסך הכל, ואת זו שלא מצליחה לספק הסברים? כמה מוזר: עד עכשיו אני הכתבתי להם מה לאכול ומה לא, והם נאלצו להנהן בשתיקה; פתאום התהפכו היוצרות.
אני די מבינה אותם; במשך שנים, מגיל 16 בערך עד תחילת שנות העשרים, לא נגעתי בעוף או בבשר. זה היה הרבה לפני שצמחונות הפכה לטרנד, שלא לומר לחץ חברתי. לא בגלל צער בעלי חיים התנזרתי אז, כמו בשל העובדה שנגעלתי לאכול חיות מתות; בדיוק כמו שהבן שלי יסביר לאחותו כמה שנים מאוחר יותר - פשוט לא יכולתי לשאת את העובדה שהדבר הזה בצלחת, שיחק לו בחצר עד לא מזמן. בכל פעם שפתחתי את המקרר בבית הוריי וראיתי עוף בקערה שממתין לבישול, הייתי טורקת את הדלת בבהלה ומאבדת את התיאבון לשעתיים לפחות.
הסאגה הזו הסתיימה כשהתברר שאני אלרגית ללקטוז. אמרתי – נו מה, לא לאכול בשר וגם לא חלב? לא מתאים לי פרווה כל החיים. לאט לאט חזרתי לבשר, אבל עד היום אני מעדיפה שיפוד או קציצה על פני כרעיים בתנור; ככל שהעוף רחוק יותר מצורתו החייתית, כך פחות מבחיל לי. בואו נגיד שאם מחר יפסיקו לשחוט תרנגולות, לא אמות מצער.
ומאיפה הגבינה שעל הפיצה? | צילום:
webphotographeer, Istock
רק אל תטיפו לי מוסר
אבל למרות כל זה, אין לי יותר מדי סימפטיה לקהילת הטבעונים. האובססיה הטבעונית מרתיעה אותי, אולי מאותה סיבה שאני לא מתחברת לאג'נדה השמאלנית; לא מתרשמת מאנשים שערוצי החמלה שלהם כה צרים ונישתיים. כמובן שיש גם טבעונים שלא דוחפים את האף לצלחות של אחרים, אבל אם לשפוט לפי יחסי הציבור שלהם ברשת - מדובר באוהבי חיות שלא בהכרח אוהבים בני אדם.
כשטבעוני כותב פוסט שכולו קללות וטינופים על מישהו שמעז לאכול בשר, זה מזכיר לי שמאלני שמייחל למותו של מתנחל. תהא האג'נדה אשר תהא - לא הומאני לחמול על פרות ולהתאכזר לבני אדם; לא הומאני לרחם על ערבים ולשנוא יהודים. אז אל תטיפו לי איך לחיות, טבעונים בריונים – אתם לא יותר מוסריים ממני, אם כבר להפך.
אבל מילא הטרור הטבעוני ברשת; השאלה היא מה אני עושה עכשיו עם הטרור בבית. מה, להתחיל לחפש תחליפי חלבון לילדים? לאסוף מתכונים שמדכאים אותי? ואיך משלימים חוסרים תזונתיים? נכון שברזל יש לא רק בבשר, אבל ראיתם פעם ילדים שאוהבים טחינה ועלי בייבי?
ממש מקווה שמדובר בשיגעון חולף. בינתיים קניתי סילאן, סירופ מייפל טבעי ושיבולת שועל, שיהיה. את אף פעם לא יכולה לדעת מתי הילדים שלך יבקשו קינוח מדכא.
