הקשישה הזו שם בפינה קצת מלחיצה אותי, לא אכחיש זאת. מאז הסתיים סוף סוף הדיאלוג המנומק והבלתי נגמר שהתנהל בינינו עד לפני כמה דקות (-"אני בתור", -"לא, אני בתור"), היא משלחת לעברי מבטי תיעוב עזים, עוד רגע תשסה בי את הפיליפינית שלה ותדרוס אותי עם ההליכון.
אלא שאותי לא שוברים כל כך מהר, גם לא זקנים אסרטיביים בקופת חולים. התור שלי ברבע לשמונה? עכשיו רבע לשמונה? יפה. ברגע שהדלת נפתחה, אם כן, זינקתי פנימה, ושתקפוץ לי הגיברת.
טרנטה, אבל לפנייך, מיידלע
קבלו חידה: עלמה בחודש שמיני וקשישה עקשנית מתקוטטות על התור בקופת חולים – מי מהן תנצח? ובכן, אם ההריונית היא אני, שלא יהיה לכם ספק. על גופתי יעקפו אותי. עם הבטן הזאת והוורידים האלה ממש אין לי כוח להיות ידידותית לסביבה.
בשבוע 33 הכרס כבר מעיקה במיוחד, וכן, זה כולל גם את כל ההערות הדביליות המתלוות לסוף ההריון שהן מנת חלקי כעת, כמו: "כבד לך, הא? רואים" ו- "גם אני בהריונות שלי הייתי פילה" – הכל אמיתי לגמרי, נשבעת.
רצה הגורל, ובנוסף לכל הכיף הזה, גם יש לי סוכרת הריון. זה אומר שעד הלידה - חוץ מלהתנזר מקמח לבן ולאכול חטיפי מלטיטול בטעם פסק-זמן, אני גם מבלה בקופת חולים הרבה יותר ממה שבא לי. והפתעה: דווקא שם אני אזרחית סוג ב'.
כבר אמרתי את זה, ואגיד שוב: הריוניות הן לרוב VIP. ככה זה, אנשים רואים בטן עצומה מתגלגלת לאטה, באופן טבעי נוטים להתחשב.
רק בקופת חולים אינני זוכה לטיפת אמפתיה; הקשישים היו שם קודם, והם שם כדי להישאר. מסתובבים במסדרונות כבעלי הבית, מכירים את כל האחיות, הרופאים והמזכירות - ומסתכלים עליי כעל פולשת שחדרה למבצרם.
בביטחון של מי שזה לו ביתו השני, הקשיש הממוצע נדחף בתור בלי בושה, צועק ונרגז ודורש ממך לפנות לו את הדרך, כאומר: "טרנטה, אבל לפנייך, מיידלע".
ונמאס לי לגמרי. אחרי אינספור שעות במצטבר בחדר ההמתנה בגלל זקנים שהחליטו לאלתר לעצמם בדיקת לחץ דם על חשבוני, החלטתי להכריז מלחמה; כל עוד אני אינקובטור אנושי – לא מוותרת לאף אחד. אני, לקוחת זהב אני.
סליחה, לכם יש ורידים ברגליים? גם לי. אתם מודדים לחץ דם פעם בשבוע? גם אני. אתם סובלים מסוכרת, בקושי סוחבים ודורשים בזעף לדבר עם המנהל? גם אני, גם אני, גם אני.
מהמשתעלת ועד לחביבת הקהל
מי הם אותם זקנים שמעכירים את שלוותי? קבלו את הנבחרת, בלשון נקבה אומנם, אבל אל תתבלבלו; מכל טיפוס יש גם זכרים, תודה לאל.
הרואה ואינה נראית: מנין באה וממתי היא יושבת כאן? אין לך מושג, את רק יודעת שכשאת הגעת – היא לא נראתה באופק.
ציטוט: "הגעתי מזמן, לא ראית?"
נשק: חיוך ביישני.
תגובה מומלצת: "ראיתי דווקא, כי אני הייתי כאן קודם".
השקרנית: מאותו הז'אנר, רק יותר מתוחכמת; היא לא סתם משקרת, אלא מאלתרת במקום עלילה מפורטת להדהים.
ציטוט: "כבר שעה וחצי אני כאן, רק הלכתי להביא כוס מים ולקנות משהו בבית מרקחת ולהתקשר לגיסתי שתביא לי את הנעליים האורתופדיות".
נשק: כוס מים ביד.
תגובה מומלצת: חיוך מתנשא.
היצור הדו-ראשי: זו לא הזקנה שנראית מאיימת, אלא הערס אקסטרה לארג' שמחובר אליה, שמתגלה כבנה המסור. הבעיה: כשהיא מתחילה לריב איתך, הוא בדיוק יוצא לעשן. כשאת עונה לה, הוא בדיוק חוזר.
ציטוט: "ניסו, היא אומרת שהיא לפניי, מה נעשה?"
נשק: הערס, נו.
תגובה מומלצת: "אוי, חייבת להקיא שוב, תתרחקו רגע".
החולה המדומה: היא משתעלת, כמה שהיא משתעלת. באורח פלא, זה מתחיל בשניה שהיא מגיעה, וחולף מיד כאשר היא עוזבת את המקום.
ציטוט: "תסלחו לי, יש לי התקף אסתמה קשה".
נשק: משאף ושקית תרופות.
תגובה מומלצת: להשתעל גם.
הנאנחת: נוקטת באותה הטקטיקה של המשתעלת, רק באנחות. פולניה זה כאן.
ציטוט: "אוי, הרגליים, אוי, הלחץ דם, אוי, הגב".
נשק: בליעת כדורים בקבלנות.
תגובה מומלצת: להיאנח גם.
האילמת: מילה היא לא תוציא מפיה, רק תעקוב אחרייך בעיניים רושפות עוגבת על הדלת, וברגע שזו תיפתח, פשוט תסתער עליה ותתפלח פנימה בלי לומר מילה.
הטריק שלה פשוט וזול, אבל עובד. עכשיו לכי תוציאי אותה משם.
ציטוט: אין. אילמת אמרנו.
נשק: ספר תהילים צמוד.
תגובה מומלצת: להיכנס איתה ולקוות שהאחות תהיה בצד שלך.
הלא-תמימה-כמו-שהיא-נראית: היא בקושי הולכת, בקושי נושמת, בקושי חיה - אבל הג'ורה שלה מתפקדת יוצא מן הכלל; רק תנסי להיכנס לפה שלה, לא תצליחי לצאת.
ציטוט: צרור קללות בשפת אמה.
נשק: מקל הליכה אימתני.
תגובה מומלצת: לחמם את הרוסיה העצבנית שיושבת לידך: "זה משהו, רק הגיעה, כבר רוצה להיכנס". שתיים נגד אחת זה כבר סיפור אחר.
חביבת הקהל: היא הגיעה שעה אחרייך, ותלך שעה לפנייך. אפילו לא טרחה לקבוע תור, אבל מה זה משנה? הרופאה רק רואה אותה, מיד פותחת לה את הדלת ומפטירה לעברך: "היא רק צריכה מרשם".
ציטוט: "אני רק צריכה מרשם".
נשק: מבטים מתנצלים לכל עבר.
תגובה מומלצת: לבלוע את זה ולסתום.
אחרי הכל, אינשאללה, זה אוטוטו נגמר.
לטור הקודם: תאונת דרכים בהריון זה דיכאון?
לכל הטורים של אורית נבון