ילדה מול עוגת יום הולדת (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
אין גבול למיזנתרופיות? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מ' הוא ילד מתוק מהגן של מיקה, שחגג לפני כמה ימים יום הולדת חמש. במסיבה שלו היו הפתעות שוות, ערימות ממתקים וגם קוסם שהגיע במיוחד; רק דבר אחד היה חסר שם - ילדים. זאת אומרת, היו, אבל לא מספיק: מתוך 25 ילדי הגן הגיעו רק 13.
כשלמחרת האירוע אמא שלו כתבה בווצאפ: "תודה רבה לכל מי שהגיע, חבל שלא באו יותר", נצבט לי הלב וקפץ לי הפיוז. לא סתם כותבים משפט כזה. איזו עוגמת נפש, איזה איפוק; אני במקומה – לא בטוח שהייתי מצליחה לשמור על דיפלומטיות.
אני לא מכירה אותה, אבל הרגשתי צורך לסמס לה שמיקה נהנתה בטירוף, ומי שלא בא - הפסד שלו וצורה להורים שלו. היא אמרה שהבן שלה היה בעננים, אבל היא - שארגנה והשקיעה וטרחה – התבאסה מהנוכחות הדלילה.

מה גרם למחצית מהילדים לדלג על האירוע? או שבגילים האלה נכון יותר לשאול - מה גרם למחצית מההורים לא לשלוח את ילדיהם? האם סופת שלגים סוערת? וירוס מסתורי? לא ולא: מתברר שחלק מההורים פשוט החליטו להסיע את הילדים לחוגים במקום ליום ההולדת.

"חבל שהורים לא מבינים כמה חשוב להפגיש את הילד עם חברים מהגן אחר הצהריים", אמרה לי מישהי בתגובה, אבל בעיניי זה לא קשור לחיי חברה, אלא קודם כל לרגשותיו של הילד החוגג.

"לילד היה שבוע עמוס"?

אין ספק שמאז שהפכתי לאמא, שריר הסבלנות שלי התחזק להפליא. אין מה לעשות; כשחברתך הטובה מרשה לילד שלה שוקו רק בסופי שבוע, ומצד שני חברה אחרת הפכה לפריקית של החינוך הביתי - את לומדת, באופן הכי טבעי שיש – לפתוח את הראש, לקבל דעות אחרות, להיות פחות שיפוטית. סתם, שתיהן מפגרות: שוקו זה לא ממתק! וילד בן שמונה לא צריך לפתוח את היום עם שני פרקים של "הפיג'מות"!

אני מזדעזעת מהחברות שלי לפחות כשם שהן מזדעזעות ממני; ככה זה, הורות היא מקצוע שבמסגרתו רוב הזמן את בעיקר נדהמת מהקולגות. עם זאת, אני לא מנסה לחנך אף אחד. מצדי שהורים ימשיכו להתעקש על לינה משותפת במקום לישון, לנשק את הילדים שלהם בפה, להאכיל פעוט על המגלשה תוך שהם מטנפים אותה עם ספגטי בולונז - ולעשות עוד כל מיני דברים שלא יעלו על דעתי.
הבעיות מתחילות כשהורים מקבלים החלטות שפוגעות באחרים, ועל הדרך גם מדגימים לילדיהם איך להיות מיזנתרופים שהאינטליגנציה הרגשית מהם והלאה.

אולי כאן היה מתאים שאשרבט וידוי קורע לב על איזו טראומת ילדות עם בלונים ונרות, אבל באמת שאין לי, להפך; מימי ההולדת שלי זכורות לי חוויות נפלאות. יכול להיות שדווקא בגלל זה עצוב לי על ילדים שמישהו קלקל להם את המסיבה - לא בכוונה ולא מרוע לב; סתם טעות בשיקול הדעת, באג בסדר העדיפויות.
הנה לפניכם מגוון התירוצים שקיבלתי כשהעליתי את הנושא בפייסבוק ובפני כמה אמהות:

"ההורים של הילד היו צריכים לתאם יום שיהיה נוח לכולם". לא אפשרי: בעידן פסיכי שבו לילד ממוצע יש שני חוגים בשבוע מגיל שלוש, יום הולדת תמיד ייפול על חוג של מישהו.

"אם הייתי יודעת מראש שלא יבואו הרבה ילדים, היינו מתאמצים יותר להגיע". אי אפשר לדעת דבר כזה מראש, בפעם הבאה כשתקבלו הזמנה, פשוט תגיעו.

"למה את מזלזלת בחוגים, גם ללמד את הילד להתמיד ולהשקיע בתחביב זה חשוב". לא מזלזלת, אבל חוגים יש פעמיים בשבוע, יום הולדת לילד יש פעם בשנה.

ילדה ומשפחתה חוגגים יום הולדת (צילום: Wavebreakmedia Ltd, Istock)
קפוארה יש פעמיים בשבוע, יום הולדת - פעם בשנה | צילום: Wavebreakmedia Ltd, Istock
"לדעתי דווקא עדיף לחגוג עם מעט ילדים: פחות רעש ולכלוך. ביום ההולדת האחרון של הבן שלי, בכוונה לא תזכרתי את ההורים, הגיעו רק שישה ילדים והייתי מבסוטה". השאלה היא אם גם הילד שלך היה מבסוט?

"הבן שלי רוצה ללכת רק לימי הולדת של חברים קרובים". הנה הזדמנות לחנך אותו להיות נחמד.

"אם יש לילד שבוע עמוס, אני אעדיף לוותר". סליחה, לבן שלך קוראים ברק אובמה? כמה עמוס כבר יכול להיות שבוע של ילד בן חמש?

"ביג דיל, כולה יום הולדת". מאחלת לך שלא יגידו ככה על יום ההולדת שלך.

מבחינתי יום הולדת של ילד זה דבר קדוש, רק וירוס קטלני מצדיק היעדרות. אני לא יכולה אפילו לדמיין שמישהו יישב לבד מול עוגת יום הולדת רק כי לבן שלי יש קפוארה.

יש כאלה שמתקשים לפרגן

את ימי ההולדת שלי אני מעדיפה לחגוג באינטימיות, אבל מחברים בליינים אני יודעת שתכנון מסיבת יום הולדת מעורר את החששות הכי כמוסים ועמוקים שיש; כמה אוהבים אותי? כמה יבואו? האם הערב הזה יעמוד בציפיות או יסתיים במפח נפש?
אגב, טריק רווח אצל חוגגים הוא לסגור בר שיכול להכיל כשני שליש ממספר המוזמנים, ואפילו פחות מזה; כך אפשר להבטיח שגם אם יהיו הפתעות לא נעימות, המקום ייראה צפוף ושמח.

ילדים הם עדיין תמימים ופשוטים מכדי להילחץ. מבחינתם יום הולדת זה כיף נטו; כמו בכל דבר אצלם, גם כאן אין חששות, אין חישובים, אין תרחישי אימה. אולי דווקא בגלל זה, פצעים מהילדות משאירים צלקות לכל החיים; אכזבה שלא ציפינו לה תמיד שורפת יותר מזו שנלקחה בחשבון.

אני מקווה שהורים מבריזנים שקוראים את הדברים, יגלו קצת יותר רגישות. בעיניי, בכל אופן, מדובר בעוד הוכחה לזה שחברות וטוב לב נמדדים לאו דווקא בשעת צרה, אלא יותר בשעת שמחה. תמיד אמרתי שלנגב למישהו את הדמעות זה קל; רוב האנשים ישמחו מאוד לנחם אתכם כשרע. אבל כמה יהיו שם כשטוב? כמה יפרגנו? לשמוח בשביל מישהו מכל הלב - זה המבחן האמיתי.

>> לטור הקודם: געגועיי לאיבונה קרוגליאק

לכל הטורים של אורית נבון