אורלי רביבו - לשימוש המגזין בלבד (צילום: אייל מרגולין)
אבל למה שוב ושוב? אורלי רביבו | צילום: אייל מרגולין

השבוע נקלעתי לשיחת גברים שמצד אחד הקפיצה לי את הפיוז ועשתה לי טיקים בעין, ומצד שני גרמה לי להנהן בהבנה ולהכין לכולם קפה שחור חזק כמחווה של רצון טוב. סתם, קפה לא. אבל כן הסכמתי פתאום שידליקו מזגן.

ובכן, ישבו להם שלושה גברברים מוכשרים ומצליחנים בחדר ממוזג אי שם, ודנו בסוגיית ההטרדות המיניות שהשתלטה על חיינו.
"להתחיל עם אישה, גם בבוטות, זה לא פלילי", הם סיכמו, ואני נדלקתי: "סליחה מאוד, גם אם זה חוקי להיות בבון, אפשר לגלות קצת רגישות!"
פה ושם עלו הדציבלים, אבל מה שהשתיק אותי בסופו של דבר היה שלב המסקנות. "אני עכשיו צריך עזרה נוספת במשרד, אז אני מחפש עוזר אישי", הודה ג'. "עוזר! לא עוזרת! עדיף ככה".
"ואני", אמר י', "לא מסמס לאף אחת שום דבר, שלא תבוא מחר מישהי ותהפוך שטות תמימה לכתב אישום, מי צריך את זה?"

הצטערתי, אבל לא הופתעתי; בכל מקום גברים מאמצים עכשיו נורמות התנהגות חדשות, שוקלים מילים, מתנהלים בזהירות. הפמיניסטיות צוהלות - "נהדר, שיפחדו קצת"; אלא שבמלחמה הזאת איש לא ינצח: הגברים מבוהלים, הנשים דרוכות, והסולידריות מתה.

"אוף", התייאשתי בפני חבר קרוב, "אתם לא בעד שנשים שנפגעו יתלוננו? לא בעד שגברים פוגעים ייענשו?"
"ברור שכן", הוא ענה, "אבל אתן לא מחפשות רק צדק, אתן גם תאוות נקמה. תראי למשל מה קורה עם משה קצב: האיש פגע, נשפט ונשלח לכלא. הוא נתן את הדין. אבל מבחינת המתלוננות זה עדיין לא נגמר - בכל פעם צצה עוד מישהי שמשחזרת בתקשורת מה הוא עשה לה ואיך. אני לא מרחם עליו, אבל יש פה אווירה של טרור וחיסול חשבונות. אם משפט צדק לא מספק אתכן, מה כן?"

ובכן, בנות, מה יספק אותנו? ברצינות אני שואלת. הבטחתי לו לחזור עם תשובה.

א' זה אומץ?

בקרוב, כך מבטיחים לנו הפרומואים, ישודר סרט תיעודי על אורלי רביבו, הלא היא א' הראשונה מבית הנשיא. קדמה לה אודליה כרמון, א' ממשרד התחבורה, שלפני כחודשיים חזרה לכותרות בזכות ספר שכתבה על הפרשה.

גם אני לא מרחמת על משה קצב, שיהיה ברור; המעשים, ההתנהלות, הזחיחות והיעדר החרטה – רוקנו ממני את כל החיוכים. אבל אני כן חושבת על אשתו וילדיו.
"חבל שגם הוא לא חשב עליהם קצת לפני שפתח את הריץ'-רץ' בלשכה", אמרה לי מישהי. ובכן, נראה שערוצי הרגש והמחשבה שלי מפותחים יותר מזה של עבריין מין סדרתי; הידד.

אבל זה לא רק זה: מעבר לאמפתיה שלי לבני משפחתו - שייאלצו לשמוע שוב את התיאורים המביכים המוכרים - אני בעיקר תוהה מה המניע של המתלוננות לשחזר את אותן סצנות מין נשיאותיות גם אחרי שהמשפט הסתיים והנאשם כבר מרצה את עונשו. ותהייה נוספת: מדוע כולם כה משבחים אותן על כך?

"א' זה אומץ", זעקו הכותרות מעל דמותה הבלתי מטושטשת של רביבו - כאילו לא קיבלנו אותה במייל כבר לפני חמש שנים – אבל אני עברתי שוב על המילים שכבר קראתי בעבר, וחשבתי: א' זה "אולי מספיק כבר?"
כי מה את רוצה עכשיו, אורלי רביבו? מה את מבקשת? נקמה? פרסום? האיש יושב בכלא, גמור מכל בחינה; עד מתי נמשיך לשמוע איך הוא פתח, שלף, נצמד? סליחה, לא בא לי יותר. כואב לי הראש.

אגב, דווקא העובדה שעדותה של רביבו לא התקבלה בבית המשפט - לא מפחיתה מערכה בעיניי. יש מציאות אמיתית ויש מציאות משפטית; היעדר ראיות אין פירושו של דבר שלא היו דברים מעולם.
אני מאמינה לה כשהיא מספרת שהוטרדה, פשוט לא מבינה בשביל מה לה לשחזר את הפגיעה שוב ושוב ושוב.

בסוף כולנו רכלנים קטנים

בואו נחזור רגע לאודליה כרמון, אותה יועצת תקשורת שהתקמבקה אף היא בפול ווליום; כרמון, שעבדה בעבר עם אנשי ציבור בכירים, תיבלה את הספר שכתבה על פרשת קצב - בשלל פרטים עסיסיים על חייהם האישיים של הפוליטיקאים שמולם עבדה.
כדי לקדם את הספר הזה, היא התראיינה בטלוויזיה, בעיתונים ובכל מקום. גם היא חזרה שוב ושוב על התיאורים המיניים שכבר שמענו, פלוס פטפטת על ההתנהלות האישית והזוגית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו.

בוודאי שהקשבתי וקראתי את דבריה בתשומת לב; בסוף כולנו רכלנים קטנים, ובכלל, איך אפשר לאטום אוזניים כשמקורבת בסדר גודל כזה שופכת סודות על פוליטיקאים בכירים?

אודליה כרמון (צילום: גלעד טוקטלי, עובדה)
א' ממשרד התחבורה. כרמון | צילום: גלעד טוקטלי, עובדה
אבל האם הייתי שוכרת את שירותיה כיועצת תקשורת? בחיים לא; הייתי מתה מפחד לו אישה כמותה הייתה נחשפת לחיים שלי, להורות, לזוגיות ולקשיים. אני הייתי רוצה להקיף את עצמי באנשים אמינים. כאלה שאפשר לסמוך עליהם שיכבדו את הפרטיות שלי גם בעתיד, כשכבר לא אשלם להם משכורת.

ולכן לדעתי, ברמה האישית והמקצועית - הספר של כרמון והראיונות סביבו רק הזיקו לה.
גם ברמה המגזרית היא נכשלה כאן בגדול; העדות האמיצה שלה, זו שבעבר הכניסה את קצב לכלא, הפכה עכשיו לרכילות זולה ומביכה. תדמיתית, יצאנו כולנו נקמניות צמאות דם.

אני מצטערת על מה שעברה כרמון, אבל אם קודם הערכתי אותה על האומץ להתלונן, היום אני בעיקר מאוכזבת. חבל.

זכותן להתראיין שוב, אבל

ובכל זאת, זכותן של אורלי רביבו ושל אודליה כרמון לעשות מה שבא להן. זכותן לככב בסרט, להוציא ספר, לעשות כסף ולחזור לכותרות אחת לרבעון; השאלה היא האם בכל פעם שיחליטו להצטלם או להתראיין - צריך לראות בהן נציגות המין הנשי עלי אדמות. 
אני מודה שבגלגולן הנוכחי - אני לא מרגישה שהן מייצגות אותי, ובפירוש לא סוגדת להן אוטומטית.

חשוב שנשים שנפגעו יתלוננו ויעידו. חשוב שגברים שפגעו יישפטו וייענשו. אבל את האטריות המחוממות האלה - כבר קשה לי לעכל.

 >> לטור הקודם: סנדי, מה עשית לי?

לכל הטורים של אורית נבון