זהו, החלטתי: אני רוצה להיות גבר. אבל לא רזה כזה עם עיגולדים וקול ציפציף, לא. בא לי להיות גבר-גבר עם ביצים של שור ושרירים גם בגבות, מן שרק מעורר אימה שאף אחד לא מעז להתקרב אליו. לא אליו ולא לילדים שלו.
כן, זה העניין, הילדים; מאז שנולדו, הפכתי לשומרת ראש במשרה מלאה. אני מפטרלת ודואגת ומשגיחה, ועד לא מזמן זה עבד יופי. מה כבר צריכה אמא כדי להגן על ילדיה הקטנים מפני הפרחחים בסביבה? "נו נו נו" אסרטיבי ומבט חודר ומפחיד - זה הכל.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שזה לא מספיק. הבנתי את זה לראשונה לפני כמה חודשים, כשגיא קרא לי לרדת לגינה: "ילד אחד פה מאיים עליי שייקח לי את האופניים", הוא התלונן מלמטה, ואני התייצבתי. איזה שוק חטפתי כשהתברר לי שה"ילד" גבוה ממני בראש, ובערך כפול ממני ברוחב. "שלא תתקרב לבן שלי, שמעת?", הקפדתי בכל זאת לשמור על פאסון. אני אלופת הפאסון. למזלי, הוא מיהר להתרחק.
אמהות לבנות אולי לא יבינו, גם אמהות לבנים קטנים אולי לא; אבל הבן שלי כבר גדול עכשיו, ומסתבר שגם המופרעים סביבו. כוחות הרשע כבר לא מסתובבים עם כינים ונזלת, עכשיו יש להם תספורת מוהיקן, אופניים חשמליים וחתימת שפם. הם גברים קטנים. ואני אישה.
* * *
היום שלי התחיל בתחנת המשטרה: הגעתי לשם עם גיא להגיש תלונה נגד שני מוהיקנים מחוצ'קנים שעברו את הגבול. מסתבר שנערי הרחוב פיתחו מיזם מעניין: הם נודדים בין בתי הספר היסודיים באזור, מציעים לילדים ארטיקים במחיר מופקע, ומי שלא מסכים לקנות – חוטף בעיטות ואגרופים. כפיים לעבריינים: ככה מתחילים קריירה.
כשדיברתי על זה אתמול עם כמה אמהות – ממקומות שונים בארץ, אגב – הבנתי שכולנו חסרות אונים באותה מידה, במיוחד בתקופה זו של השנה: החופש הגדול הגיע, ואיתו נערים שמסתובבים ברחובות חסרי מעש. הם משתוללים, מתחצפים, מכים, ולא פוחדים משום דבר ומאף אחד. כלומר, עם גברים הם לא מעיזים להתחיל כמובן, אבל לנשים ולילדים הם נטפלים חופשי.
"אצלנו יש נערים שמסתובבים בגנים ציבוריים ומחבלים במתקנים של הקטנים", סיפרה אחת האמהות. "וכשמעירים להם, הם מתחילים לקלל ולצעוק". אחרת תיארה קטטה שכמעט פרצה בסופר, כשחבורה של נערים הגיעה לקנות מצרכים לקומזיץ: הגברים הקטנים התעקשו לעמוד בקופה המהירה, וכשהעירו להם, הם החלו לדחוף ולצעוק. נערים משועממים הם השטן, והכי אבסורד – שלחוד הם עלים נידפים ברוח, רק כקבוצה הם גיבורים גדולים. את הביטחון שלהם הם שואבים זה מזה.
"חבורות הזבל", אני קוראת להם, ובדרך כלל זה עובר במשפחה: לילדים לא מחונכים יש הורים שמתנהגים בדיוק אותו דבר.
אז אתמול גיא חזר מבית הספר המום לגמרי מהתקרית האלימה; הוא לא הסכים לקנות ארטיק מהרוכלים המפוקפקים, והם התפרעו עליו חופשי. ארבעה נערים בני 14 נגד ילד בן 10 - איזה עולב. מיד לקחתי את המפתחות: "בוא נלך לחפש אותם", אמרתי לו באינסטינקט אמהי, "איתך אף אחד לא יעז להתעסק". שתי מטרות היו לי: ראשית, לטעת בו ביטחון ולהזהיר אותם שלא יתקרבו אליו, ושנית, לברר את שמותיהם.
יצאתי מהבית לביאה, נמרה; אבל במעלית מול המראה, הרגשתי די קטנה פתאום. רגע, חשבתי לעצמי, את באמת רוצה לפגוש אותם? בטוח שזה רעיון טוב?
אחרי כמה סיבובים בשכונה, כשחזרנו הביתה בידיים ריקות, לא ידעתי אם לחוש תסכול או לנשום לרווחה. ונניח שהיו מופיעים מולי פתאום, האם הייתי יודעת להתמודד איתם? הרי אם היו נוקטים באלימות גם כלפיי, רוב הסיכויים שלא הייתי מסוגלת להתגונן.
הצילו, לאבטח ילד בן עשר זה לא כמו לאבטח בן שש.
* * *
אז מה עוזרים לי הפמיניזם והדיונים על שוויון וקדמה, אם כשנערים אלימים מציקים לבן שלי, אני לא באמת יכולה להגן עליו בנוכחותי? איך אני, אישה חזקה ועצמאית, אמורה לתפקד במצבים שבהם אין לי שום יתרון? הפער הזה בין היכולות המנטליות שלי לבין הכוח הפיזי, פשוט משגע אותי לפעמים.
עכשיו בטח תשאלו: נו מה, ואם היית יכולה, מה היית עושה להם? פייר, בדיוק מה שעשו לגיא. הבעיה היא שהחוק לא מאפשר לי, לכן יש להניח שבכל מקרה לא הייתי נוגעת בהם. אבל לפחות הייתי יודעת שיש לי האפשרות. לפחות הייתי יכולה לסמוך על עצמי שאדע לפעול במידה ואצטרך.
ביטחון אישי זה דבר בסיסי כל כך, אבל לנשים תמיד חסר ממנו. אין אחת שלא מרגישה את זה, ובשלל סיטואציות – כשאת צועדת ברחוב בשעת לילה ופתאום מאיצה קצת את צעדייך כי את לא בטוחה אם הצל שמאחורייך ידידותי או מה; כשמישהו חותך אותך בפראות בכביש ואז את פוגשת אותו ברמזור ונועלת את הדלתות באינסטינקט; כשאת יוצאת לג'וגינג ומתכווצת לרגע מול חבורה של נערים שהולכת ממול. אין מה לעשות, ברגעים שבהם קיים איום פיזי, תמיד ארגיש חלשה.
וגיא בסדר עכשיו, באמת. העדות שנתן במשטרה העניקה לו ביטחון שיש למי לפנות בשעת מצוקה, שהצדק ייעשה. אבל גם אחרי שכל זה ייגמר, אני אדע שהכל רק מתחיל. שעליתי לשלב הבא, זה שבו יעילותי כשומרת ראש מוטלת בספק.
כלומר, אני אמשיך לפטרל ולהשגיח ולהישיר מבט זועם למי שיציק לו, ברור. אבל כל הזמן אדע שאני מקסימום כלבה נובחת; לנשוך באמת אני לא יכולה.
איזה מזל שיש לגיא אבא גבר-גבר. איזה באסה שאני בעצמי צריכה שומר ראש.