יש קולגה אחת שמאחלת לי מוות בייסורים, או כמו שהיא אמרה לחברה משותפת: "אני מאחלת לאורית נבון מוות בייסורים". אין בה טיפת רוע, חלילה: היא חומלת על פלסטינים במחסומים ומתנדבת למען פליטים ומצילה כלבים נטושים; רק מה, ליהודים מסוימים יש לה קצת פחות סבלנות. נו מה, כמה בן אדם יכול להכיל? גם מיעוטים, גם בעלי חיים וגם אנשי ימין? יש גבול.
את משפט המחץ הנ"ל היא ירתה - סליחה, שילחה ברכות, אנשי שמאל לעולם אינם אלימים – אחרי שקראה טור שכתבתי, שעצבן אותה מאוד. ולא הייתי מבזבזת עליה אפילו שנייה, אלמלא ידעתי שהיא לא השמאלנית היחידה שחוטפת אלצהיימר מתקדם פעמיים בשבוע; כמותה יש עוד רבים – אנשי שמאל שרק פוגשים באג'נדה שלא מסתדרת עם העולם היפה והאוטופי שבראו לעצמם, וכבר שוכחים את כל הנאורות וההומאניות והאור והאהבה שביקשו להמטיר על העולם. אני אלרגית לטיפוסים הדו פרצופיים הללו, וגם חוששת מהם קצת. בימים הסוערים שעוברים עלינו עכשיו, אני חושבת שהם מסוכנים מתמיד.
זהבה ושלושת השוטרים
אינני בקיאה בהרגלי המקלחת של ג'ודי שלום ניר מוזס, אבל אני מניחה שהיא לא נוהגת להתקרצף אחרי כל ביקור במעלית. מכאן אני מסיקה שכאשר אמרה השבוע שהיא חשה צורך להתקלח אחרי שחלקה מעלית עם זהבה גלאון – זה לא בגלל המעלית אלא בגלל זהבה. כמובן שהאמירה הזו זעזעה מאוד את אנשי השמאל, שכן אם יש משהו ששמאלנים אוהבים יותר מלצקצק במחסומים, זה להזדעזע מאנשי ימין עם פה גדול.
האמת היא שבמקרה הזה הם קצת צודקים; עם כל הסימפטיה שלי לג'ודי – ואני בהחלט מחבבת את הכנות שלה - ההתבטאות הזאת הייתה מיותרת. אבל הנה: היא הבינה שטעתה והתנצלה עוד באותו יום. זהבה, לעומתה, לא טרחה להתנצל על זה שביום שבו פלסטיני חמוש נופף בסכין מול ניידת משטרה, היא הודיעה שיש להעמיד לדין – תחזיקו חזק – את השוטרים. כן, את השוטרים שירו על התוקף מתוך הגנה עצמית; לשיטתה של זהבה הקורבן הוא האשם, לא הפושע.
עכשיו, אני לא מבינה: כשאשת פוליטיקאי מהימין פולטת שטות היא צריכה להתנצל, וכשחברת כנסת מהשמאל מדברת שטויות - מה? לא נורא, אתם אומרים?
שלא תטעו: אני לא בעניין של קטטות פוליטיות – כבר שנים שאני לא לוקחת בהן חלק, לא בפייסבוק ולא במציאות. "פוליטיקה של נהגי מוניות" אני קוראת לזה, ובדרך כלל היא בעיקר מצחיקה אותי; הנה שני אנשים משני צדי המפה הפוליטית – מטיפים ונוזפים וזועמים זה על זה לפחות עד שהבוס חוזר מהפסקת הצהריים, וכל זה לשם מה? איש מעולם לא עבר צד בזכות ויכוח על פוליטיקה, תאמינו לי. בעצם, איש מעולם לא עבר צד, נקודה.
אז להתווכח עם שמאלני זה חסר טעם בעיניי, אבל לדפוק את הראש בקיר בכל פעם שפעיל מרצ מטיף לי על הוול - את זה אני בהחלט עושה.
כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש, כיבוש, כיבוש, כיבוש, הכל תמיד בגלל הכיבוש; שלושה נערים יהודים נחטפים? הכיבוש. ילדה נרצחת במונית? הכיבוש. תינוקת מתה בפיגוע דריסה? הכיבוש. בכלל, יהודים נרצחים בארצם לא בגלל טרור אלא בשל ה"התנגדות", איזו מילה נקייה ומכובסת לשפיכות דמים.
היהודים הם האויב?
אבל הפשע האמיתי של השמאל הוא לא הצדקת הטרור, כמו תיעוב הימין. אנשי שמאל הרי שונאים מתנחלים ואנשי ימין ברמות שאין לתאר; על האמירה של ג'ודי אתם כועסים? תראו מה אתם מאחלים לאנשי ימין לא רק מאחורי הגב - גם בוויכוחי סרק בפייסבוק.
עכשיו ודאי תגידו: ומה עם כל החוליגנים שקוראים לאנשי שמאל "בוגדים" ו"נאצים"? ובכן, לא סובלת אותם וגם חוסמת בלי לחשוב פעמיים, תודה. ההסתה של אנשים מסוימים בימין דוחה אותי, אבל באותה נשימה אני אומרת – האלימות של השמאל מסוכנת יותר. כי הלאומנות שבה מאשים השמאל את הימין, הפטריוטיות הזאת, היא בדיוק מה שגורם לאנשי ימין להכיל את השמאל, למרות הכל. ומצד שני, העוינות של השמאל כלפי הימין גדלה מיום ליום, שכן לטענת השמאל מדיניות הממשלה יוצרת את ההסלמה, וככל שהמצב מחמיר, הימין אשם יותר.
הנה תרגיל: קחו ימני ושמאלני, תנו להם לריב ולצרוח עד השמיים, ואחר כך בקשו מהם למלא משוב אישי זה על זה. רוב הסיכויים שהימני עדיין ירצה בטובתו של איש השמאל: עם אחד, לב אחד. רוב הסיכויים שהשמאלני יכתוב בעיתונו שמצדו הימני יכול להתפגר, או כמו שאמר בעבר גדעון לוי, ההומאני באדם: "לא הייתי נוסע גם מאתיים מטר כדי להציל חיי מתנחל" - כן, אני אמשיך להזכיר שוב ושוב של מי השורה הזאת.
תארו לעצמכם: על אף המחלוקות הקשות, מבחינתו של איש הימין הממוצע, כל יהודי הוא "אחד משלנו"; אפילו אנשי הימין הקיצוני - שאין לי שום דבר טוב לומר עליהם, אגב - מתייחסים לשמאלנים כאל "תינוקות שנשבו", ובוודאי שאינם חפצים במותם.
הרוח הרעה, השנאה היוקדת, איחולי הגיהינום – באים דווקא מכיוונם של אנשי השמאל הרדיקלי: אלה שהיו עוברים לברלין כבר מחר, שבעיניהם הלאום הוא שורה סתמית בתעודת הזהות, שרואים בפלסטינים פרטנר וביהודים מסוימים – אויב.
השמאל תוקפני, הימין סובלני
ובגלל זה לפעמים אני פוחדת שיהיה פה רצח פוליטי. לא במובן הרגיל של פסיכופט קיצוני שקוטל מנהיג בטבח מתוכנן מראש, אלא סתם, דקירה ספונטנית כזאת, בלהט הוויכוח, כמו בריב על חניה.
אלוהים, כמה מפחיד לחשוב על היום שבו שנאת השמאל תעבור ממילים למעשים. וכמה מגוחך זה, שהשמאל עדיין ממשיך ליהנות מתדמית החנון המתוחכם של הכיתה, בזמן שבתוכו מבעבעת לבה רותחת של שנאה תהומית.
איזה אבסורד: בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, השמאל הוא כביכול הצד הקשוב. אבל בסכסוך הקשה שקיים בינינו לבין עצמנו - הימין סובלני ומכיל הרבה יותר מהשמאל העוין ומלא הטינה.