אי אפשר לסכם את שנת 2011 ולא להתייחס למחאה החברתית, וספציפית למאבק ההורים, שזכה לשם המתגלגל 'מחאת העגלות'. הוא התחיל על המקלדת הפרטית של ליאת ורדי-בר, והתעצם לכדי סדרת הפגנות היסטורית ויוצאת דופן, ולקבוצת פייסבוק שחברים בה כיום למעלה מ-8,500 הורים, שהודו כולם שהם במצוקה. "הורים יקרים", נכתב שם. "אני יודעת שלכולנו כבד על הלב, על הכיס ועל הנשמה ולכולנו הצטברו כל כך הרבה תלונות, טרוניות, טענות וקשיים. הקבוצה הזו קמה על מנת שנוכל, יחד, לגרום לשינוי ביוקר המחייה שמורכב בין היתר מעלויות מוצרי הבסיס לתינוקות וילדים. הכל מצטבר לכדי מצוקה אחת גדולה. אנחנו, ההורים הצעירים, פשוט קורסים תחת הנטל. הקבוצה הזו הוקמה בשביל לשנות, אתם מוזמנים להצטרף".

הורים צועדים במחאת העגלות
ביקשו אישור להפגנה של 700 איש, בסוף הגיעו למעלה מעשרת אלפים. צעדת העגלות | צילום: רויטרס

כאמור, רבים הצטרפו ורתמו את ילדיהם באמונה על מנת להביא שינוי, אבל האם השינוי הזה באמת התחולל? איך נתפס הקיץ הלוהט הזה אצל הנשים שעמדו מאחורי כל העסק? יצאנו לשאול ארבע מתוך חמש מנהיגות המחאה האמיצות כיצד הן מסכמות את 2011, ומה הן מתכננות לנו ל-2012.

"במשך חודשיים לא התפרנסתי"

מנהיגות צעדת העגלות - ענת רוזיליו
שמנו את החיים בהולד, אבל זו הייתה חוויה גדולה. ענת רוזיליו | צילום: תומר ושחר צלמים

ענת רוזיליו, אשת יחסי ציבור ואמא ליסמין בת הארבע

על המחאה: "זו הייתה הצלחה אישית, וגם הצלחה עבור הורים ואמהות שגילו פתאום את קולם, ונדהמו לגלות שלא מדובר בבעיה פרטית, ושהם לא מתקשים לעמוד בתשלומים כי הם לא הצליחו בחיים. הסיבה שיצאנו בכלל להפגנה הראשונה הייתה כי רצינו לתמוך באוהלים. זה היה חשוב ויצרנו עוד קבוצת הזדהות. לתקשורת אולי היה קשה לתפוס את הגודל של זה והיא התמקדה בצעדה הגדולה של תל אביב, אבל היו כמעט כל יום צעדות ספונטניות בכל רחבי הארץ. אמהות פשוט קמו ויצאו להפגין, ואין מרגש מזה. מבחינת המחאה עצמה, התחושה היא שמקבלי ההחלטות בגדו בנו. יש כעס גדול, והתקווה היא שזה יתבטא בבחירות".

החיים האישיים: "זו אחת החוויות הגדולות שהיו לי בחיים. לא הבנתי כמה זה ייגע לאנשים, כמה הנושא בוער בהם. אני מרגישה שנתתי חודשיים מחיי, בשלמותם, לסיפור הזה, וזה בא על חשבון הילדה שלי ועל חשבון העבודה. כמעט לא התפרנסתי בכלל בתקופה ההיא. שמנו כולנו את החיים בהולד. מצד שני גיליתי שיש לי המון אמון בציבור הישראלי, ושאנשים פשוט עושים ונותנים בלי הפסקה".

בשנה הבאה: "כאמור, התוצאה של החודשיים האלה הייתה הכרה גדולה מאוד בנושא והעלאה שלו לפני השטח, אבל אני חייבת לייצר הכנסה, אז סובבנו את העגלה לכיוון מסויים ועכשיו אני נותנת לדפני ליף, סתיו שפיר ועוד אנשים להמשיך לדחוף אותה ועוזרת בזמן שיש לי. אני מרגישה אמונה מלאה באנשים, וחוסר אמונה בנבחרת שמנהלת את המדינה".

"אני חיה בתחושה קשה שאכזבתי"

מנהיגות צעדת העגלות - ליאת ורדי בר
יצאתי מהקיץ הזה בשן ועין, אבל למדתי שיעור חשוב על היכולות שלי ועל אמהות. ליאת ורדי-בר | צילום: תומר ושחר צלמים

ליאת ורדי-בר, יועצת אסטרטגיה ושיווק באינטרנט, בעלת הבלוג בלינגבלינג, ואמא לזואי בת השנתיים

על המחאה: "זה היה בעיניי כישלון חרוץ. זה מאוד עצוב לי. נכון שפה ושם עלו הבהובי תקווה קטנים, אבל ככל שהזמן נקף היה ברור ששום דבר לא זז. בפועל שום דבר רציני לא קרה ולא עמד לקרות. אישית זו היתה חוויה מורכבת שהיה לה צד חיובי וצד שלילי. זה היה מבחינתי תואר שני בתקשורת ויחסים בין אישיים. למדתי דברים שאי אפשר ללמוד באף בית ספר. למדתי גם שיעור חשוב על היכולות שלי ועל אמהות. לא הייתי יוצאת למאבק הזה אם לא הייתי אמא. אני מנסה ליצור הווה ועתיד טובים יותר לבת שלי ולאחים שאולי יהיו לה, ולא הייתי משיגה כוחות לכך בלעדיה. אני שמחה שכשהיא תהיה גדולה ותחפש אותי בגוגל, היא תוכל לראות את הדברים האלה".

החיים האישיים: "זו היתה חוויה מטורפת, קשה, מטלטלת, ומצד שני גם גדולה ומעצימה. יצרתי קשרים חדשים שלא יסולאו בפז, מצאתי חברות נפש לכל החיים ביתר מנהיגות המחאה, אבל אני חיה בתחושה קשה שאכזבתי. יצאתי עם המון ציפיות ואמונה אמיתית שאוכל להגשים את כל התקוות. תלו בי תקוות כי עמדתי בפרונט, לא מסיבה אחרת, ואני מרגישה שאכזבתי את עצמי ואחרים".

בשנה הבאה: "אני ממשיכה להיות מעורבת מאוד מאחורי הקלעים של היוזמות השונות. בשבוע הבא, למשל, אנחנו נוסעות לפגישה במשרד הבריאות בנושא ההנקה והתמ"ל בבתי החולים. אבל יצאתי מהקיץ הזה בשן ועין. לא אמהר שוב להסתער על מטרה, אלא אם כן זה יהיה באמת מתוך הקרביים שלי".

"יצאנו לריצת מרתון"

מנהיגות צעדת העגלות - שלי דביר
אנשים הראו מחוייבות ואסור לאכזב אותם. שלי דביר | צילום: מורן בית הלחמי

שלי דביר, עורכת דין ואמא לאלי, בת שנתיים וחצי

על המחאה: "בעיניי זו הייתה הצלחה גדולה. המחאה יצרה קונצנזוס אמיתי סביב הנושא של חינוך חינם. אנו קראנו לחינוך חינם מתום חופשת הלידה, וועדת טרכטנברג המליצה על חוק חינוך חינם מגיל שלוש, שזו פשרה, וצעד ראשון בכיוון הנכון. בינתיים ישנה התעלמות מוחלטת של הממשלה ממסקנות הוועדה, כי כנראה שלבקש מביבי לדבר במושגים של רווחה זה כמו לבקש מצמחוני לאכול בשר. חשוב לציין שזה ממש לא עניין של ימין ושמאל, אלא של אנשים שחושבים חברתית.

"אני לא נבהלת מכך שאומרים שלא קרה כלום. שינויים לוקחים זמן. אם יאמצו את המלצות ועדת טרכטנברג כבר קרה משהו. המצוקה נמשכת, חינוך הבת שלי עולה לי 36,000 שקל בשנה, שזה יותר משעלה לי התואר במשפטים. אבל זה לא רק עניין כלכלי, זה עניין ערכי, וצר לי שזה לא הודגש יותר במהלך המחאה: דאגה של חברה לכך שכולם יקבלו השכלה מינימלית מגיל שלוש, שהוא הגיל הקובע מבחינה התפתחותית, ושאף ילד לא יישאר מאחור".

החיים האישיים: "זו הייתה חוויה נפלאה ואופטימית, וגם מאוד מאוד מתישה. היה מסובך לשלב אמהות עם עבודה כשכירה במשרה מלאה, בלי ימי חופש, יחד עם ארגון הפגנות, פגישות ואינספור משימות, אבל המחאה הפיחה בי תקווה, כי זה מה שסולידריות עושה: היא מפיחה תקווה. אני נזכרת בהתחלה – בהפגנת האמהות הראשונה, היו אז 500 איש שעשו 'אטנדינג' לאירוע בפייסבוק ואני הייתי אחראית להוציא אישורי עירייה. הוצאתי אישורים ל-700 איש והיו בסוף מעל עשרת אלפים באמצע החמסין של אוגוסט. אסור לשכוח את זה. אנשים הראו מחוייבות ואסור לאכזב אותם".

בשנה הבאה: "אנחנו לא נוותר. צריך אופטימיות כדי להמשיך, וזה יקרה. המנטרה שלי היא: תהיה ליכודניק או מצביע מר"צ, זה לא משנה, העיקר שתצביע חברתית. אנשים ממורמרים מאיתנו שלא סיפקנו את התוצאות, אבל יצאנו למרתון, לא באנו לסמן וי. יש הפוגות. זה לא כיכר תחריר. זה שינוי שהתחיל וכבר אי אפשר ללכת אחורה. אני מעורבת פעם בשבוע לפחות בפעילויות שונות בנושא. יש אינספור יוזמות ורעיונות שיצאו לבסוף לפועל. תחושת המרמור לא תיעלם, היא רק תתעצם. אני חברה בקבוצת האוהלים ובתנועת דרור ישראל המרכזת את כל המחאות, ואנשים עובדים עכשיו בשקט כדי לראות איך ממשיכים".

"הילדה שלי עדיין מדברת על הפגנות"

מנהיגות צעדת העגלות - נוגה קלינגר
זה היה לא קל, אבל מדובר גם בחינוך של הבת שלי לאקטיביזם. נוגה קלינגר | צילום: נעמי צבקר

נוגה קלינגר, מנהלת השיווק נמל תל אביב ואמא למאיה בת השנתיים וחצי

על המחאה: "קשה לומר שזו הייתה הצלחה, אבל כן התחיל פה תהליך של מודעות. לפני שנה, התגובה של אנשים למילים 'חינוך חינם' הייתה שאנחנו הזויות, ועכשיו פתאום כולם מדברים על זה ושואפים לשם. לי זה היה ברור מההתחלה שמדובר בריצה למרחקים ארוכים. בעיניי מה שקורה עכשיו עם הדרת הנשים, גם זה קשור לנושא, כי אם אין חוק חינוך חינם מתום חופשת הלידה, במובן מסויים גם זה יוצר הדרה של הנשים מהמרחב הציבורי. המחאה הפכה אנשים, ואני ביניהם, ליותר מודעים לכוחם. רומא לא נבנתה ביום, ואותי זה לא שובר. רגל אחר רגל ייעשה פה שינוי".

החיים האישיים: "השינוי שהתחולל אצלי הוא באמון בכוחו של הציבור ובכוחי האישי לקום ולעשות, ולא רק לדבר. מעבר לזה, פגשתי קבוצת נשים מדהימות שאני גאה שהכרתי והן הפכו להיות חברות מאוד טובות שלי. המחאה החזירה אותי גם לחשיבה חברתית, מקום שלא הייתי בו כעשור, ונתנה לי הרבה תקווה. זה היה לא קל, אבל מדובר גם בחינוך של הבת שלי לאקטיביזם ולכך שאין לקחת דברים כמובן מאליו. היא עדיין מדברת על ההפגנות שהיינו בהן וקוראת סיסמאות על צדק חברתי".

בשנה באה: "אני ממשיכה לפגוש את קבוצת הנשים הזאת, ואני רואה עתיד והמשך איתן כקבוצה. אני לוקחת חלק גם בהתארגנויות נוספות, ואין לדעת, יכול להיות שאמצא את עצמי שוב בראש מחאה כזאת".

*החוליה החמישית, יעל ברדה, נמצאת בהודו ולכן לא השתתפה בכתבה.

>> יש גם דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהילדים שלנו