אבא מחבק ילדה עצובה בתכלת
לחבק ולגונן. עזרה ראשונה לנפגעי חרדה | צילום: istockphoto

אנחנו לא מפסיקים לשמוע על נפגעי החרדה בחדשות, אבל לא תמיד מבינים במה מדובר. כיצד בדיוק חש מישהו שנכנס לחרדה כשטיל נופל בסמוך לביתו, והאם אנחנו יכולים בעצמנו לסייע לו עוד לפני הגעתו של הצוות הרפואי?
"מצב דחק או חרדה הוא מצב שבו אדם ניצב מול בעיה שאינו מסוגל לפתור אותה או להימנע ממנה וכל מנגנוני ההתמודדות המוכרים לו ממצבים דומים בעבר נכשלים מלספק לו את הנחמה הדרושה", מסביר ד"ר ברנרד ברקוביץ', פסיכיאטר בכיר במחלקה הפסיכיאטרית של המרכז הרפואי הלל יפה. "התוצאה היא עלייה בתחושת המתח הפנימי והופעתם של סימני חרדה וחוסר יכולת לתפקד".

בפועל, או במילים פשוטות יותר, מדובר במצב של בהלה שאין יכולת להשתלט עליה. "זוהי תחושה של הצפה", מסביר ד"ר אילן קוץ, ראש היחידה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר בכפר סבא. "המנגנונים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים לא עומדים בלחץ, ואז אנשים נכנסים או למצב של חרדה – שמתבטאת בפעילות יתר של הגוף כמו רעד, או למצב של הלם – לא מסוגלים להגיב לסיטואציה".
תופעות שכיחות במצבים של חרדה הן עצבנות יתר, פאניקה, תחושת איבוד שליטה, דאגנות יתר, כעס, ייאוש, רגשי אשם וחוסר אונים. תסמינים של פגיעת חרדה כוללים רעד, ניתוק מהסביבה, בכי, יבבות ותגובות פיזיולוגיות כמו הזעה דופק מואץ ולחץ דם שעולה, ואלה האנשים שמפונים בסופו של דבר לחדרי המיון.
"המצב בשדרות ובדרום הארץ כרגע הוא בלתי רגיל", מסביר ד"ר קוץ. "כשמדובר באנשים שנפגעו בפיגועים, ברוב המקרים זה אירוע חד פעמי. אבל כאן לאנשים אין ברירה אלא לחזור הבית וזה מצב של טראומה מתמשכת".

הטיפול המיידי: הסבר ומגע

לדברי ד"ר קוץ, קיימות דרגות שונות של פגיעות חרדה, כשהמטרה היא כמובן לאתר את מי שנפגע באורח קשה יותר. "אם מישהו נרגע אחרי זמן מסוים, אנחנו אומרים שהייתה לו תגובה טובה יחסית", הוא אומר. "אבל אם אחרי כמה זמן המצב נותר כפי שהיה בהתחלה, או אם המצב נהייה גרוע יותר, הוא נמצא בסיכון ואז אנחנו נזמן אותו להמשך מעקב גם אחרי שכבר קיבל סדרה של טיפולים. אנחנו מנסים לאתר את אלה שהתגובה אצלם קשה יותר, הסימפטומים מופיעים בעוצמה גדולה יותר והחרדה נמשכת זמן רב יותר".
כל מי שמוגדר כנפגע חרדה ומופנה לחדר המיון, תחילה מאובחן ואחר כך ברוב המקרים מקבל גם טיפול. "הטיפול נע בין משהו מתון כמו הסבר, יידוע על הסיטואציה, או רק החזקת ידיים והרגעה, ועד לשיטות פסיכולוגיות ותרופתיות שמקלות על המצב. המטרה היא להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר לתקנם", אומר ד"ר קוץ. "לעתים רחוקות אנשים נכנסים לתגובה קשה מאד ואז הם נשארים בבית החולים, אבל בדרך כלל משחררים אותם הביתה".

ד"ר ברקוביץ' מוסיף כי בחדר המיון מסבירים למי שנפגע מחרדה שהוא עלול בהמשך לסבול גם מתופעות נוספות כמו נדודי שינה. "אנחנו מסבירים לו על דברים נוספים שיכולים לקרות. אלה דברים קשים שלוקח זמן לעכל אותם ולפעמים מתפתחים במהלך הזמן", הוא אומר. "כמובן שזה תלוי בדרגת החומרה של מה שאירע. אנחנו גם מבקשים ממנו להתקשר אלינו לעדכן אותנו במצבו או שאנחנו יוצרים איתו קשר ומסבירים לו לאן יכול לפנות במקרה של מצוקה".

כל אחד יכול להיפגע

לדברי ד"ר ברקוביץ', המלחמה יכולה להגביר מצבי חרדה ובעיות נפשיות קיימות, אבל בגלל שמדובר בשגרת חיים בדרום, בהחלט הגיוני שמצבי חרדה יתעוררו גם בקרב מי שלא חרדתי בדרך כלל. "באופן כללי כשאנשים יודעים לקראת מה הם הולכים ומה עלול לקראת, הם פחות מפתחים תסמונת של חרדה", הוא אומר. "אבל כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה האזרחית, אז פחות או יותר כולם עלולים לסבול מכך".
ד"ר קוץ מוסיף כי נשים מועדות לפגיעות יותר מגברים וככל הנראה יש לכך אף בסיס גנטי-ביולוגי. "הנטייה להיכנס למצב של חרדה גם קשורה לחשיפה קודמת", הוא אומר. "בשדרות, לדוגמה, קשה למצוא אדם שמגיע אלינו במצב של דחק, שלא היה במצב כזה קודם. אצל רוב האנשים יש כבר 'ריגוש יתר'. התגובה שלהם הולכת ומחריפה. זה לא שהם מפתחים חיסון למצב, להפך. ככל שהאנשים האלה חווים יותר, הם רגישים יותר".

האם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי לסייע לנפגעי חרדה בשטח?
"כדאי לעשות כל מה שכל הורה היה עושה אם זה היה הילד שלו", אומר ד"ר קוץ. "להחזיק לאותו בן אדם את היד, לנסות לתת לו לבכות, ולנסות להחזיר לו שוב את תחושת ההתמצאות, להסביר לו מה קרה. ככל שאנשים מתחברים מחדש מהר יותר אל המציאות, יש להם במה להיאחז. כדאי גם לחבר אותם מחדש לקשר אנושי ומגע, לא להשאיר אותם לבד, ולעשות כל מעשה שיכול לתת להם תחושה שמישהו דואג להם, אפילו אם מדובר בלתת להם כוס מים. מה שכן, לא כדאי להגיד להם – קחו את עצמכם בידיים, או לגעור בהם".


"כדאי לנסות לתת לגיטימציה למה שהם חשים ומרגישים", מוסיף ד"ר ברקוביץ'. "צריך להבין שבאותו רגע התגובה שלהם היא תגובה נורמלית לאירוע שהוא לא נורמלי, שהוא אירוע חריג ומאיים בעוצמתו. אנחנו יכולים פשוט לתת להם לדבר על מה שקורה, ולהחזיר אותם לאוריינטציה של מה בדיוק מתרחש מסביבם".
ומתי מתייחסים לפגיעת חרדה כהפרעה פוסט טראומטית? לדברי ד"ר קוץ, פוסט טראומה היא כבר תסמונת כרונית, שיש לה השלכות רגשיות, התנהגותיות ואישיותיות. ד"ר ברקוביץ': "אם תסמונת החרדה, שכוללת סימפטומים גופניים, סיוטים בלילה, מחשבות ותמונות שחוזרות מהאירוע, נמשכת בין 48 שעות לחודש, היא נקראת "Acute Stress Disorder", ואם היא נמשכת זמן ממושך יותר היא כבר נקראת PTSD - הפרעה פוסט טראומטית".

לחבק את הילד 

 "ילדים מועדים להיפגע יותר מחרדה מאשר מבוגרים כי הם פחות מבינים את המצב ופחות מרגישים בשליטה", אומרת ד"ר יוכי בן נון, פסיכולוגית ראשית של בית חולים מאיר. "אבל אם מדברים על תגובת חרדה חריפה, בתגובה למשל לאירוע, כמו פיגוע חלילה או נפילה של טילים אז אפשר להגיד שזה בערך אותו דבר - אותו מספר של נפגעי חרדה".

האם ילדים מגיבים כמו מבוגרים?
ד"ר בן נון: "כן, זו תגובה של מערכת העצבים שהיא החלק הלא מודע שלנו. זאת תגובה של מאבק על הישרדות והיא מתבטאת בלחץ דם גבוה, דפיקות לב מהירות, קצב נשימה מהיר יותר ורעד. תחושה של קור שנובעת משינויים בזרימת הדם באיברים".
האם הטיפול לילדים שונה?
ד"ר בן נון:"מבחינת טכנית, הוא מאד דומה - המבוגר שמגיב קשה הרבה פעמים נסוג לחוויה של ילד מבחינת חוסר האונים והתלות בסיוע. אם זו חרדה כללית בגלל המתח שהילד חווה וחש בסביבה שלו אז צריך לדבר, להסביר, לנסות לטעת בילד את הביטחון שיש לו על מי לסמוך. אם זה ממש קורה בסמוך לאירוע, והילד נבהל מההתפוצצות או מהנזק שנגרם סביבו אז התגובה היא אחרת – צריך לחבק, לגונן בגוף, לתת הרגשה של ליטוף, מגע קרוב, לתת כוס מים, לפעמים לכסות את הילד כדי לתת תחושה של חמימות ולפנות אותו מהמקום. .