אם אתם מוצאים את עצמכם מזמזמים כל יום לילד את "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", אבל הם עדיין לא מתעודדים מכך שכל החברים עקפו אותם בכמה סנטימטרים טובים, ישנה אפשרות רפואית – להזריק להם הורמון גדילה. אבל שנייה לפני שהרופא שולף את המזרק, כדי שתבדקו שהוא בעצמו לא סובל מרגשי נחיתות בקשר לגובה שלו.
מחקר שנערך באוניברסיטת ווסטרן ריזרב באוהיו מצאו שרופאים מאותגרים אנכית נוטים לטפל בילדים נמוכים על ידי מתן הורמוני גדילה, למרות שההליך לא בהכרח נחוץ. לדעת החוקרים, הרופאים הללו רגישים לנושא עוד מהימים בהם היו ילדים בעצמם, ולכן הם חשים צורך לעזור בכל דרך אפשרית למי שלא תפס גובה.
הורמונים להעלאת הביטחון העצמי?
מרבית הרופאים מסכימים שילדים שנמצאו אצלם רמות נמוכות של הורמון הגדילה זקוקים לחיזוק מלאכותי. הדילמה מתרחשת כאשר נמצא שהורמון הגדילה קיים בכמות נורמאלית. מבחינת החוק, משנת 2003 הותר בארה"ב הטיפול בילדים כאלה באמצעות הזרקת הורמון, בתנאי שהם נמצאים באחוזון נמוך מאוד בנתוני הגובה.
הדיעות חלוקות לגבי הנחיצות של מהלך כזה. חלק מהרופאים אומרים שכדאי לעזור לילדים האלה מבחינה מלאכותית, כדי לחסוך מהם את הבושה וחוסר הביטחון. לעומת זאת, יש הטוענים שלא ניתן לטפל בבעיות של ביטחון עצמי על ידי מתן הורמונים. יש לציין כי מדי שנה מטופלים בהורמון גדילה כחצי מיליון ילדים בארה"ב, והעסק מגלגל כעשרה מיליארד דולר.
במחקר הנוכחי נשאלו למעלה מ-650 רופאי ילדים לגבי הדרך ההיפותטית בה היו מטפלים בילדים נמוכים שאינם סובלים ממחסור בהורמון הגדילה. הרופאים קיבלו נתונים משתנים כמו מין, גובה נוכחי והערכה של הגובה בגיל מבוגר.
כמו כן, דווח להם האם טיפול הורמונאלי שניתן בעבר השפיע על הילד. כשהוצג לפניהם מקרה של ילד שגבה רק בסנטימטר אחד בשנה לאחר שקיבל הורמוני גדילה, 60 אחוז מכלל הרופאים המליצו להמשיך לתת את ההורמונים – אולם כל הרופאים הנמוכים המליצו על המשך הטיפול.
ניסיון החיים משפיע על החלטות הרופא
"מה שההורה מקבל כחוות דעת רפואית יכול להיות קשור לתפיסות תרבותיות אישיות של הרופא, וחשוב לשים לב לזה", אומרת סוזן כהן, מחברת הספר "נורמאלי בכל מחיר: דרכה של הרפואה לבצע מניפולציות בגובה של ילדים". "נראה שהרופאים האלה מאמינים שלהיות ילד נמוך זו טרגדיה.
"צריך גם לזכור שמדובר בילדים בריאים לחלוטין. עדיין לא ידועים לנו הסיכונים הכרוכים בנתינת הורמון לילדים שאינם סובלים ממחסור בו. לא נעשו מחקרים בנושא, ומדובר בניסוי לכל דבר ועניין".
ד"ר דניאל שינהר, מומחה בכירורגיית ילדים בבית החולים תל השומר, לא מופתע מהממצא: "לכל אחד מהרופאים יש שני סוגי ניסיון – ניסיון חיים מצטבר וניסיון מקצועי מצטבר, ושניהם באים לידי ביטוי בשיקולים הרפואיים, בייחוד כשזה קשור לטראומות. אם אתה מזדהה עם בעיה מסוימת, כשתתקל במישהו שסובל ממנה תהיה יותר ליברלי ותשתדל לבוא לקראתו".
לדעתו של ד"ר שינהר, ההזדהות של הרופא עם המטופל טומנת בחובה גם היבטים חיוביים. "בעיניי רפואה היא יותר אמנות מאשר מדע. בגדול, זה דבר חיובי וזה היופי במקצוע. ההבדל בין מחשב לרופא הוא ניסיון החיים ותחושת הבטן. אני קורא לזה 'הילינג פאואר', וזה מה שעושה את ההבדל בין רופא טוב לרופא טוב מאוד".