כשאני נזכר במשחקים שהייתי משחק כילד הזיכרון שצץ הוא לא רק של כדור, חוקים וגבולות מגרש, אלא זיכרון שמלווה תמיד עם רגש. רגש לחברים ששיחקתי איתם, לבנות שניסיתי להרשים, ההתרגשות שבהפסקה, התסכול שבצלצול, הגאווה כשחבר מפרגן או הכעס כשהקבוצה מאבדת בגללך את היתרון. כל אלה גרמו למחט הרגשות שלי לקפץ ללא הפסקה וכאדם בוגר אני זוכר את הרגשות שצצו יותר מאשר התוצאה של המשחק. מסתבר שהצורך לשחק לא היה קשור לניצחון והפסד, אלא לאפשרות לתת דרור לרגשות שלי. אותן רגשות שאנחנו כמבוגרים לפעמים נוטים להדחיק ולהצניע.
אני זוכר את ההתרגשות כששיחקנו ״הבנים על הבנות״ או ״הבנות על הבנים״. למרות שהשם יקפיץ כיום כל יועצת ומחלקה סוציאלית, מדובר בסך הכול במשחק תופסת כשפעם הבנים תופסים את הבנות ופעם הבנות את הבנים. לפי מה מחליטים מי תופס את מי? פשוט אומרים. וברגע שנפלה ההחלטה כולם מכבדים אותה כי עדיף לשחק מאשר לעמוד ולדבר. החוקים פשוטים - יש מקום שמוגדר כמחנה, ה״מקום הבטוח״ מפני התופסים שבחוץ ואיפשהו בשטח יש עץ שמוגדר כ״אי״ שאם הצלחת להגיע אליו - אתה מוגן. בפועל, אין שום סיבה לעזוב את המחנה ולרוץ לעץ, שנראה לי כאי בודד מוקף כרישים שמנסים לתפוס אותך ולמרות זאת הייתי בוחר לרוץ, להתחמק מהכרישים ולנסות להגיע לחוף מבטחים. למה? כי זה כיף. ואולי הבת שחיבבתי תנסה לתפוס אותי, או שאצליח לייצר הסחת דעת ולעזור לחבר לחמוק מהאי חזרה למחנה.
משחק אחר היה ״מחניים״, שהיה אחד האהובים עלי. היינו משחקים עם כדורסל רך יחסית או כדור ספוג מסיבי. למרות שהייתי מאלה שמצליחים לתפוס את הכדור, הכי אהבתי להתחמק ממנו. הייתי מרגיש כמו גיבור בסרט אקשן שמתחמק מפגזי אויב שנורים מתותח.
גם משחק ה״גה גה גה״ היה אדיר. המטרה הייתה להכות בכדור טניס עם כף היד ולנסות לפגוע בשחקנים אחרים מהברכיים ומטה. תנועות ההתחמקות שלי, הקפיצות והקימורים שעשיתי עם הרגליים גרמו לי להרגיש כמו רקדן ברייקדנס בקליפ של מייקל ג׳קסון וכשהייתי נפסל הייתי נשכב על הרצפה כמו פצוע מלחמה שחטף כדור ברגל באמצע שדה הקרב.
היה גם את המשחק ״קירות״, בו צריך לפגוע בקיר עם כדור טניס בלי שהכדור יפגע לפני כן ברצפה. הבא אחריי צריך לתפוס את הכדור שפגע בקיר ולזרוק אותו מהמקום שתפס אותו, שוב בלי שהכדור יפגע ברצפה. כמות הפעמים שחשבתי שאני פורק כתף בניסיון לפגוע בקיר היא בלתי ניתנת לספירה, אבל תחושת ההצלחה כשפגעתי בו ממרחק שהרגיש כמו שני מגרשי כדורגל לפחות, הייתה כאילו שברתי שיא בהדיפת כדור ברזל באולימפיאדה.
יש עוד אין ספור משחקים, חלקם משחקי דמיון ואחרים משחקי קופסא, חלקם קצרים ואחרים נמשכו אל תוך הלילה כשישנים אצל חברים. לכל משחק הרגש, החוויות וההתרגשויות שלו ואני בטוח שההתפתחות הרגשית והדרך שלי לייצר קשרים וליצור חברים, הם בזכות המשחקים האלה. כיום אני מעביר הרצאות בנושא משחק ואילתור. בהרצאה אנחנו משחקים משחקים שדומים לאלו שהיינו משחקים כילדים. בתחילת ההרצאה אני מצטט משפט שאמרו לי כשלמדתי אימפרוביזציה – ״דרך המשחק מגיעה ההנאה שנותנת מקום לאינטואיציה, לרגשות וליצירתיות לפעול״ ובשבילי אין משפט נכון מזה. בסוף ההרצאה אנחנו משחקים משיכת חבל רק שהחבל הוא דמיוני. שתי קבוצות משחקות ו״עושות כאילו״ הן מושכות ונמשכות, מתאמצות ומדרבנות ותמיד מגיע הרגע בו קבוצה אחת מושכת את האחרת שנופלת בצעקה והנאה על הרצפה. מבחינתי הקבוצה ש״ניצחה״ היא דווקא זו שבחרה להפסיד וליפול כי היא שיחקה את המשחק עד הסוף. החבל לא היה קיים, השחקנים שיחקו עד הסוף, השתמשו באינטואיציה וביצירתיות ושיחקו פשוט בשביל... לשחק.
אני מאמין שגם הילדים שלנו וגם אנחנו צריכים לשחק יותר, וכך נוכל לתקשר יותר ולהרגיש יותר והכי חשוב – ליהנות יותר!
התוכנית החדשה ״מיכל הקטנה והמפלצות – זמן לזוז״, בה 18 פרקים, משודרת בערוץ הופ!