המלחמה האיומה בסוריה מציינת עכשיו חמש שנים של אימה ודם, ועמה מציינים חמש שנים גם הילדים שנולדו לתוכה. ילדים שגדלו כפליטים ונוודים, בחוסר יציבות ובטחון כדרך חיים, בלי מקום אחד לו הם קוראים בית. את סוריה של לפני המלחמה לא יכירו לעולם. עיניהם של הילדים התמימים הללו ראו דברים קשים איתם יצטרכו להתמודד כל החיים. סוכנות הידיעות איי פי יצאה לפגוש כמה מהילדים הללו ואת הוריהם בלבנון, ירדן, טורקיה, עירק ויוון ומצאה הרבה עצב ומעט תקווה. לפניכם סיפוריהם האישיים של כמה מילדי המלחמה.
וינדה פרמן האג׳י, צפון עירק
וינדה נולדה בכפר בחלק הכורדי בצפון-מערב סוריה, שם אביה, שאריף, 44, עבד כנהג משאית. משפחתה תפסה מחסה במחנה הפליטים של קורגוסק בצפון עירק באוגוסט 2012, אך התלאות לא הסתיימו שם. דודה מת כשנלחם בדאעש. אחיה הגדול של וינדה, ג׳ואן בן השמונה הולך לבית הספר ואחותה הקטנה גוליסטן בת השנתיים נשארת עם אמה בבית. וינדה מראה כישרון גדול בציור, ומאוד מחכה ללכת לגן בכל בוקר.
יסמין אבדולקארים, לבנון
יסמין נולדה בפרובינציה הסורית אלפו, אך אין לה אף זיכרון משם. הוריה, אבדולקרים סאלם אל-עלי בן ה-32 ורוקאיה מוחמד אל אסווד בת ה-25, היו חקלאים בארצם, וכאשר כפרים וערים בסביבתם הופגזו הם נטשו את הכפר שלהם. המשפחה חיה עכשיו במחנה פליטים. ״אם היינו נשארים בסוריה הייתי שמחה לקחת אותה לבית שבו היא נולדה אבל לא מכירה אותו״' אומרת אמא של יסמין. ״הייתי לוקחת אותה למקומות שאהבנו, וגם היא היתה אוהבת אותם״/ יסמין לא זוכה ללמוד בבית הספר המקומי מפאת חוסר מקום, אבל כן משתתפת בשיעורי קריאה וכתיבה במחנה הפליטים. יש לה שלושה אחים קטנים. מאחר שהיו מהראשונים להגיע למחנה, אביה הוא אחד ממנהיגיו ומנהל את רוב האינטראקציה עם הרשויות המקומיות.
הזמה עלי, טורקיה
אביו של הזמה, מוסטפה, מתגעגע מאוד למולדת, ומספר לילדיו סיפורים רבים על היופי שנותר מאחור. הוא היה מורה בבית ספר ומאמן ספורט באלפו עד שלפני שלוש שנים נאלצו לברוח מהאיזור עם אשתו סוזן ושני ילדיו, סדרה בת השמונה והזמה בן החמש. כשכבר התגוררו באיסטנבול נולדה להם הבת הוליה, היום בת שנתיים. החיים באיסטנבול קשים מאחר ולמוסטפה אין רישיון עבודה. לפעמים הוא מוצא עבודות כמתורגמן מטורקית לערבית בתחום הנדל״ן. הוא מקווה להגיע עם משפחתו להולנד ביום מן הימים, שם יש פחות פליטים מאשר בגרמניה והסיכויים להסתדר טובים יותר.
מריה אל טאוויל, יוון
מריה נולדה ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה. היא חוותה רק מציאות של מלחמה, ואמה מודאגת מכך מאוד. האם, נאג׳ס אל שלבי בת ה-27 אומרת שהיא סובלת מחרדה. ״היא לא חיה יום טוב אחד כל חייה״' אומרת האם בצער. האם ושתי בנותיה, מריה וברא בת העשר, נמצאות בדרכן לגרמניה על מנת להתאחד שם עם יתר המשפחה. בכל בוקר האחיות עומדות בתור על מנת לקבל מזון בתור מיוחד לפליטים. זה פחות או יותר כל מה שהן עושות. ״בקיץ אני אקח אותן לבריכה ואלמד אותן לשחות״' מבטיחה האם. ״מריה התבגרה יותר מהר מכפי שהיתה צריכה. אני מתפללת שתקבל חינוך טוב כך שתוכל להיטיב עם העולם הזה״/
טלה אל פאורי, ירדן
טלה נולדה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, בפרובינציה דרומית בשם דארה, שם החל הסכסוך. הוריה, יצחק אל פאורי, מתחום השמן, ואמה, מורה בשם דואה אל פאורי, ברחו לירדן אחרי מתקפות מן האויר שהרסו את ביתם בכפר א-שייח מיסכין. האם עוד חולמת לגדל את טלה בסוריה. ״לא היינו עשירים אבל גם לא עניים״, היא מספרת. ״חיינו חיים טובים. אנחנו לא רוצים יותר או פחות מזה". בשלוש השנים האחרונות גרה המשפחה במחנה הפליטים זאטארי בצפון ירדן עם שלושת הילדים: טלה ושני אחיה הקטנים. ההורים מקפידים ללמד את ילדיהם על המולדת בעזרת תמונות, סיפורים ושיחות וידאו עם קרובי משפחה שעדיין גרים בלב-לבה של המלחמה.