בעשור האחרון נמתחת ביקורת בכל רחבי הארץ על אופן הלימוד ותוכנית הלימודים של משרד החינוך. רבים טוענים, ובצדק, שאין התאמה לרוח התקופה ולדור הנוכחי, החל מהמבנה בו יושבים התלמידים, השעות הממושכות בלמידה פרונטלית ובעיקר קובלים על העובדה שבתי הספר אינם מכינים את התלמידים לחיים שמחכים להם בחוץ.
דווקא במקומות בהם נבנות שכונות חדשות וקיימת צמיחה דמוגרפית כמו בחריש או ברחובות, נוצרת הזדמנות להקים בית ספר קצת אחר מהפורמט, שאותו אנו מכירים. כך נולד בית ספר משעולים בעתלית. תנועת הורים רצתה שינוי, הרשות המקומית חברה להורים, והשאר היסטוריה, ומשעולים אכן עושה היסטוריה. בכל שבוע מארח בית הספר משלחות מהארץ ומהעולם שבאות ללמוד את הרציונל הפדגוגי שעומד בבסיסו.
התאמת הבוגרים לאתגרים של המאה ה21 – זה הרציונל המרכזי של משעולים - פיתוח יצירתיות, דמיון, יכולות למידה – פרמטרים שיידרשו להם בכל מקומות העבודה שיגיעו אליהם בעתיד. מנהל בית הספר, אריק מנדלבאום, מסביר כי לתפיסתו אין צורך שתלמיד ילמד למעלה מעשר דקות בלמידה פרונטלית. "מרבית התלמידים לא צריכים מורה כדי ללמוד, בעידן הנוכחי, המורים פטורים מהעברת החומר כי הוא קיים וזמין. תפקיד המורה הוא לתכנן את הלמידה, לסייע לתלמיד לחקור, אחרי הכול הלמידה היא מצב קיומי".
במשעולים, כל התלמידים לומדים יחד, כאשר חלקם יכולים לעבור לקבוצות למידה אחרות על פי הצורך. את החלוקה הגילאית שנעשית היום ברוב המוחלט של בתי הספר רואה מנדלבאום כחלוקה על פי תאריך ייצור של הילד. "זה כמו ללמד ילדים לפי הגובה שלהם. אבל לשיטתי, ילד בכיתה א' שיודע לקרוא ולכתוב יכול ללמוד עם תלמידי כיתה ג' וד'".
באמצע בית ספר נבנית בימים אלה ספרייה עם מגלשה ענקית בתוכה, המעבירה מסר חשוב: למידה ושעשוע, אחד הם. "זה לא או שאתה לומד וסובל או שאתה נהנה. המסר שלנו הוא לא 'תלמד כדי לשדרג את עצמך כלכלית', אלא כדי להיות אדם יותר טוב, ולעשות את העולם טוב יותר", אומר מנדלבאום.
בדומה לחינוך המונטסורי, שבתי הספר הפועלים על פי שיטתו בארץ גובים מהורי התלמידים אלפי שקלים מדי חודש, האופן שבו עובר החומר לילדים, הוא שמשחק תפקיד מרכזי במשעולים. מנדלבאום מספר כי כדי ללמוד על תיבת נוח, ניתנת לילדים האפשרות לחקור את הנושא, חלק יבחרו להעלות מחזה, אחרים יבנו את התיבה.
"בחירה היא מיומנות קשה, אצלנו אין שאלה האם ללמוד אבל על האיך יש משא ומתן. לקחנו השראה מכל שיטות החינוך. התורה שלנו היא כל התורות האפשריות ומה נכון לכל ילד. החירות של הילד תלויה במידת האחריות שלו. אני רואה שככל שהילדים גדלים יותר, יש התכווננות להנהגה פנימית", אומר מנדלבאום. "החינוך הרגיל צריך להיות כמו החינוך המיוחד, לכל ילד תוכנית למידה אישית. מי שמכוון אותך זה הילד. יש לנו בבית הספר ילדה שצריכה לשמוע בפול ווליום באוזניות את גאנז אנד רוזס כשהיא לומדת, ואני מכבד את הלמידה שלה".
במשעולים יש לכל תלמיד מפה אישית אבל אין תעודות וציונים. לפני שמתחילה שנת הלימודים, אנשי הצוות החינוכי מבקרים את התלמיד בביתו ובונים איתו מפת התפתחות אישית, שבה מבררים איפה הוא נמצא וביחס למה, האם הוא יותר מוזיקלי או תנועתי, ומהם החלומות שלו. בהתאם לצרכי הילד נבנה סדר היום שלו. "ביום הורים אצלנו הילד מספר איפה הוא נמצא בכל אחד משלבי הלמידה. אין לתלמיד השוואות ביחס לאחרים, אלא רק ביחס לעצמו".
התלמידים מגישים תלונה על המנהל
אם עבור התלמידים בכלל בתי הספר, חדר המנהל הוא המקום הכי מאיים בשטח בית הספר, במשעולים אין דבר כזה. "במבנה הקודם היה לי משרד שהיו בו אוצרות, והילדים היו מגיעים כל הזמן לבקר בו", מספר מנדלבאום, "העונש הכי חמור לתלמידים היה לא להתקרב למשרד שלי במשך שבועיים. משרד המנהל צריך לשדר למידה, ואמור להיות הכיתה לדוגמא, ולא מקום שבו אתה שואל מה עשיתי".
כחלק מהרצון לאפשר חשיבה ביקורתית, אריק מעודד את התלמידים להגיש נגדו תלונות. "אני רוצה לעודד אותם שבחשיבה ביקורתית אין היררכיה, אך זה חייב להיות בכבוד ובטיעונים מעניינים".
כשהוא נשאל מדוע הוא היה זה שנבחר לנהל את בית הספר משעולים, הוא מנסה בתחילה לחמוק מהשאלה בצניעות, ובהמשך השיחה נכנע ומשיב, "כנראה שיש לי יכולת להוביל שינויים, לנהל צוותים גדולים, אני ניחן ביצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא, ולאו דווקא הולך עם הזרם".
החשיבה מחוץ לקופסא היא אחד התוצרים של הרקע החינוכי ממנו הגיע אריק - חינוך חרדי בבית המדרש, שם רכש את הכלים לחשוב באופן ביקורתי, להעמיק, לערער, וגם להתווכח עם המורה - ראש הישיבה, את הכלים הללו הוא מבקש להעביר לתלמידי בית ספר משעולים.
"אני שואב הרבה מהרקע שלי ומתפיסות מודרניות כמו PBL. פרסונליזציה, התאמה אישית לכל תלמיד היא לא המצאה של המאה ה-21, זה היה במקורות 'חנוך את הנער על פי דרכו', ומיוון העתיקה יש קשר משמעותי בין מורה לתלמיד. יכולתי ללמוד עם ראש הישיבה ולהתווכח על סוגיה ללא היררכיה, בדומה למורה לשח שרוצה פייט טוב עם התלמיד שלו. בלמידה לא אמורה להיות היררכיה. בית הספר השמרני הוא מקום שבו המבוגרים מנהלים ושומרים על הסדר, והפחד הוא איבוד הסדר".
כחלק מהיעדר ההיררכיה במשעולים, אריק מעודד את המורים ללמוד יחד עם התלמידים. "המבוגרים עוברים תהליך התפתחות אישית לא פחות מהתלמידים, הם בעצמם ממשיכים להיות תלמידים".
כחלק מאותה התפתחות המורים והמנהל מציגים פרויקטים ויצירות שלהם שאינם קשורים לבית הספר. "אנחנו לא מדברים על החיים אלא חיים אותם, זה מקום של למידה. ילדים שלומדים עם מורה משהו מעזים לא לדעת, זו חוויה מכוננת עבורם. אנחנו מרגילים ילדים מגיל צעיר שלא לדעת זה מפחיד ולא טוב, ומי שמעז לא לדעת לא יהיה תלמיד טוב, לכישלון אין ערך. רוב החוקרים נכנסים למעבדה מתוך ידיעה שרוב היום הם ייכשלו. בית ספר מונע מהילד את עולם המעשה, ואז ילד לומד על העולם בתוך כיתה סגורה במקום בחקר".
יש סיכוי לבתי הספר הייחודיים?
יותם טרון, מנכ"ל שותף של המכון הדמוקרטי, אשר הוזמן ללוות את תהליך הקמתו של בית ספר משעולים, מספר כי הקמת בית ספר היא הזדמנות גדולה לייצר חינוך אחר. במקרה הזה, נעשתה עבודה מקדימה עם הקהילה, הרשות ומשרד החינוך כדי לעצב את העקרונות המרכזיים, להקים צוות ולהציב מנהל. אך בדרך כלל כאשר משרד החינוך מקים בית ספר, אין השקעת זמן ומחשבה בתהליך התכנון ובבניית תוכנית פדגוגית וצוות.
"משרד החינוך רוצה לעודד חדשנות חינוכית, אך כשיש הזדמנות להקים בית ספר, נוצר חשש להקים בית ספר ייחודי, כי הדבר יוצר חוויה מתסכלת להורים שלא גרים באותו אזור, לרשות המקומית נוצר יותר בלגן ולחץ, ומהאיום הזה משרד החינוך מפחד", אומר טרון. "משרד החינוך משקיע הרבה כסף בבינוי, ואילו הכסף שנדרש בהקמת צוות ותוכנית הוא אחוז מזערי מתקציב הבינוי. רשויות שהולכות למהלכים כאלה, הן חזקות ומתגוררות באזוריהן קהילה חזקה שלוחצת מהשטח כמו תל אביב, חוף הכרמל, באר יעקב ועוד".
יותם מספר כי בית ספר משעולים נוצר מתוך גישה פרוגרסיבית הומניסטית, הרואה הן את הילד והן את המורה במרכז, ואת הדיאלוג שנוצר ביניהם. "זו גישה שרואה את החינוך בהקשר הקהילתי והגיאוגרפי ולא כעניין גנרי, גישה שמדברת על מעורבות בלמידה, למידה חווייתית, ניהול עצמי, יכולת לשתף פעולה. משרד החינוך מכוון לשם כתפיסה, אבל יש פער בין הפרקטיקה בשטח כי זו מערכת שקשה להניע אותה. בתי ספר ציבוריים כדוגמת משעולים הם רכבת חזקה שמניעה את השאר קדימה. בגלל שכולם רוצים להירשם אליו, זה מחייב את שאר בתי הספר לנוע, ומייצר תחרות בריאה מהסוג הנכון".
מה יכול לאפשר הקמה של בתי ספר נוספים כאלו?
"יש כיום שתי דרכים, הראשונה, עליה אני פחות ממליץ היא אפשרות 'חומה ומגדל' - הקמת בית ספר ללא הרשויות בתקווה שיאמצו אותה. יותר ויותר קשה לעשות אותה כי משרד החינוך מהדק את הרגולציה. הדרך השנייה, והעדיפה בעיניי, היא להצליח לשכנע את הרשות המקומית בצורך. עושים זאת דרך התאגדות של קבוצת הורים, וחשוב להיות עקביים במהלך. עם זאת, ההורים צריכים להבין שיש משהו מובנה בבית הספר הציבורי, ולא מבטיחים לאף אחד שהילד שלו יירשם כי יש עקרון של שוויון, על פי הגרלה או אזור רישום, אבל ההזדמנות הכי טובה היא לתושבי שכונה חדשה שצומחת".
הצבעת אי אמון במערכת החינוך
אסף איזק, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל, אשר נכנס לתפקידו בחילופי השלטון המקומי האחרונים, אומר כי הוא מאוד מאמין בזרמי החינוך האלטרנטיביים, ובמיוחד בגישה ההומניסטית, שהדמוקרטי צמח בתוכה. טרם נכנס לתפקידו, כאשר שימש כחבר מליאה, השתייך לאותה קבוצת הורים אשר התאגדה לפני כשבע שנים סביב הרעיון של הקמת בית ספר אלטרנטיבי, ברוח דמוקרטית בחוף הכרמל.
"היה דיאלוג מאתגר מול משרדי הממשלה, הם נעים יותר לאט מהשטח", אומר איזק, "הציבור והשטח תמיד מקדימים את מערכות החינוך הגדולות. יש לא מעט תושבים שמאתגרים את המערכת, ויש להם הרהורי כפירה במערכת הממוסדת. אני מאמין שלאורך זמן הציבור יצביע ברגליים. בתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים, הם הצבעת אי אמון במערכת המרכזית, משרד החינוך קשוב לזה ואנחנו בדרך לשינוי, הוא יקרה לאט בגלל השמרנות של מי שההגה בידיו".
לדברי אסף, דווקא במועצות אזוריות יותר נוח לבצע שינוי כזה, משום שבית ספר כדוגמת משעולים הוא על אזורי והקבלה אליו היא על פי הגרלה ולא רק שכונות מסוימות יכולות ליהנות ממנו. "כמי שנולד בקיבוץ החותרים וקיבל חינוך קיבוצי עם לינה משותפת, חצר גרוטאות והיכרות דרך חקר בשטח, אני מבין יותר ויותר שבחירה ואחריות הם אחד הדברים החשובים להעניק לתלמידים. חשוב לא להפריע להם. העולם שמחכה להם מחר ידרוש מהם יצירתיות, סקרנות ויוזמה, בתי הספר כיום לא מכינים אותם לזה".