האינטרנט הוא מקום גדול ודחוק, ועדיין, כשמשהו באמת יוצא דופן קורה, כולם עוצרים רגע כדי להתפעל. כשסדרת תמונות בסגנון סוריאליסטי שטפה את הרשת בשבוע האחרון, בה נראו ילדים ואנשים מוקטנים בתוך נופים חלומיים, אנשים רבים התרשמו עמוקות מהטכניקה והסגנון הייחודי. הלסת של כל אלה כמעט נשרה כאשר גילו שהאמן שעומד מאחורי הדימויים, שעד אותו רגע עמד מאחורי הכינוי האניגמטי 'זב', הוא נער בן 14.
לכל מצלמה יש שם
כעת כולם יודעים שמדובר בילד רגיש ורציני מבוסטון, ארה"ב, ששמו המלא הוא זב הובר, ואנשים בתחום האמנות החזותית צופים שעם הזמן שמו יהיה ידוע בהרבה, ושמצפה לו קריירה ענפה. הצלם המקצועי ורווי הדמיון אינו ילד רגיל מבחינה נוספת: הוא לומד בחינוך ביתי ומעולם לא פקד את בית הספר. במקום לבזבז זמן בין כותלי הכיתה, זב מתמקד במה שמעניין אותו באמת – קריאת ספרי טכנולוגיה, בניית דגמי מטוסים קטנים, וצילום. את הצילום גילה לפני כמה שנים כשנהג לצלם בטלפונים הסלולריים של אחיו הגדולים. עם הזמן השיג תחת ידיו מספר מצלמות, שתיים דיגיטליות ואחת עם פילם, ולמד לעבוד עם תוכנת פוטושופ לעיבוד תמונה ברמה גבוהה.
כשהחל להפיק דימויים שהניחו את דעתו, פתח זב הצעיר עמוד פליקר מיוחד, שם מצא קהילה תומכת ויצירתית מאוד, אשר רובה הכמעט מוחלט היה מורכב מצלמים מבוגרים ומנוסים, ושם קיבל תמיכה טכנית ומוראלית רבה להמשיך ולהתנסות. אמו של זב, האחראית לחינוך הביתי שלו, היא פסלת, ובגיל צעיר מאוד כבר הבחינה בכישרון הוויזואלי של בנה. למצלמות אשר רכשה עבורו אמו קרא זב בשמות. "למצלמה הרגילה שלי קוראים בטסי, ולמצלמת הפילם דיאנה. אני אוהב לתת לדברים שמות", מסביר האמן הצעיר, ומזכיר לנו לרגע את גילו הביולוגי, "לאופניים שלי אני קורא פטריק".
לזב שלושה אחים גדולים, לכולם כשרונות מגוונים בתחום האמנות, ואחותו נל היא אף שותפה אמנותית של בן הזקונים, ועוזרת לו לחשוב על רעיונות לתמונות. "האמנות של אחותי היא יותר בתחום הכתיבה, אבל היא הפכה להיות שותפתי לפשע", אומר זב. "אני עושה את כל עבודת הצילום ועריכת התמונות, אבל היא עוזרת לי הרבה מאוד עם הקונספטים".
לעבודות שלו נתן זב את הכותרת 'פידל אוק', שיכול אותיות של הצירוף 'ליטל פולק', אנשים קטנים באנגלית. "קודם אני מצלם את הרקע", מסביר זב את תהליך העבודה ברגע שהוכרע הנושא. "צילום נקי, ללא חפצים או עזרים שמתווספים אחר כך. ברוב המקרים מדובר בקולאז' של תמונות רבות. בשלב הבא, אחרי שילוב כל תמונות הרקע, אני צריך לנסות ולאחד את התאורה בכולן. אחר כך אני מצלם את האנשים ואז מקטין אותם, משנה את הצבעים בהתאם לרקע, כל זה לוקח הרבה זמן".
העבודה הקשה ללא ספק משתלמת. זב מצא את מקומו בלא מעט מגזינים, בלוגים ואתרים העוסקים בצילום, והשתחל כבר למספר תוכניות טלוויזיה ופרסומים בארה"ב ומחוצה לה. הוא מתנהל באופן מרשים ולא מפסיק לתת קרדיט לכל אלה שעוזרים לו בדרכו. "אני מאוד מושפע מהקהילה בפליקר", הוא חוזר ומדגיש את חשיבות הרשתות החברתיות בהתפתחותו האמנותית. "מדובר בדבר דו כיווני, אני מקבל שם השראה ליצור, והרבה מרץ. מדובר במקום מלא באנרגיה טובה, ואפשרויות ללמוד. ההצלחה שלי כרגע היא פשוט מזל טוב שנפל בחלקי. זה אקראי בעיניי".
למרות שעד כה דרכו של זב בחיים לא היתה ממסדית, הוא כן מתכוון ללכת ללמוד במוסד ללימודים גבוהים בהמשך הדרך, בעוד כארבע שנים, כדי ללמוד אמנות או עיצוב גרפי. הוא עוד לא החליט סופית. מה שבטוח שבינתיים ימשיך לצלם את הפרוייקט, ואולי אפילו יוציא ספר, בעקבות מספר הצעות מסחריות שכבר הגיעו אליו. בינתיים זב כבר עמל על שיתוף פעולה עם אמן ידוע בתחום הצילום הסוריאליסטי בשם ג'ואל רובינסון, שתמונותיו השפיעו עליו רבות.