לילדים יש עולם פנימי עשיר ומפותח, כמעט תמיד מפותח ומסעיר יותר מזה של המבוגרים. לפעמים, מרוב צבע ומוחשיות של מה שמתחולל להם בין האוזניים, הילדים משלבים את פרי דמיונם במציאות, וכך אנו ההורים זוכים לפגוש חברים דמיוניים. על אף שהרבה הורים נרתעים מהעניין, המדע מבקש: חבקו את התופעה. חברים דמיוניים זה מצוין.
על פי מחקר של אוניברסיטת וושינגטון ואוניברסיטת אוראגון שמתפרסם עכשיו, עד גיל שבע יקיימו 65 אחוזים מהילדים יחסי חברות עם לפחות חבר דמיוני אחד. זה יכול להיות חייזר, בובת דובון שקמה לחיים, ילד מארץ אחרת או אפילו מבוגר, והילדים לרוב ידרשו מהסביבה לקבל את החבר ולתת לו מקום בחייהם. "זה נורמלי לחלוטין, מרגיעה הפסיכולוגית אליסון שייפר. "זהו יופיו של המח הצעיר והטרי, והוכחה לכוחו היצירתי."
יותר מזה. מדובר בחוויה מלמדת עבור הילד, שנותנת גם להורים הזדמנות להכיר את ילדם ולהציץ לעולמו הפנימי. "משחק היא שפה טבעית עבור הילדים, הם יהפכו כל דבר למשחק. כמו שהם הופכים קוביה למכונית, כך הם ימציאו גם חברים. זו בחירה יצירתית, ונפלא שבשלב מוקדם זה הם עוד לא כפופים לנורמות החברתיות." המחקר מראה שילדים ממציאים חברים דמיוניים בעיקר בין גיל שנתיים לארבע. "זה עוזר להם בהמשך, לפתח יכולות של מחשבה אבסטרקטית, להן יזדקקו בשנות הנעורים המוקדמות," היא מבטיחה.
מה עושים כשלילד יש חבר דמיוני?
שייפר מאמינה שעל ההורים לעודד את החברות הזו. "כשאתם צופים בילדים מבלים הרבה זמן עם החבר הדמיוני, אתם צופים בהם לומדים להביט בסיטואציה מסויימת משלל זויות. הם לומדים פתרון בעיות והתמודדות. הם עושים חזרות לסיטואציות אמיתיות מהחיים. כדאי לשים לב שלילד יש גם חברים בשר ודם, ושאין לו בעיה ליצור חברויות. אם זה המקרה, כדאי להתערב ולעזור לילד, להגדיל את המעגל החברתי שלו, לרשום אותו לחוגים, לצופים, לערב את היועצת בבית הספר או את הגננת."
ומה אם הילד כבר בן 10?
במקרה כזה, שייפר מציעה להתייעץ עם פסיכולוג. "כדאי להבטיח שהתפתחותו הכללית של הילד תקינה, אבל אם כן, לא הייתי דואגת," היא אומרת. "חברים דמיוניים מייצרים אפשרויות רבות לאימון על אינטראקציות, למתוח את השרירים החברתיים ולהתמודד עם רגשות מבלבלים. כדאי לשים לב לתוכן המשחק הדמיוני של הילדים. אם הם עברו טראומה כלשהי, סביר שהתוכן הזה יעלה בזמן המשחק."
איך מתייחסים לחבר הדמיוני?
היחס לחבר הדמיוני עשוי לבלבל ולהביך את ההורה. שייפר ממליצה בעיקר לא לעשות עניין גדול מנוכחותו. "אם הילד רוצה לדבר על החבר הדמיוני שלו, בסדר. שיבוא ממנו. אל תכריחו אותו. כשהוא מדבר עליו, אפשר בהחלט להתעניין ולשאול שאלות: איך הוא נראה? מה הוא אוהב? אין נכון ולא נכון."