ילדים זה שמחה, כתב יהושע סובול לשלמה בר והברירה הטבעית, אבל לא התכנסנו כאן היום כדי לדבר על מה צריך אדם לקחת כדי לכתוב משפט הזוי שכזה, גם אם בציניות. וזה לא שאני חושב שילדים הם לא שמחה. הם כן. כשהם שלך. בעשר הדקות הראשונות. גג. ביום טוב.

עכשיו דמיינו הרבה מהם, לא שלכם וכל הזמן מסביבכם, ואתם צריכים להיות נחמדים אליהם כל הזמן ולהסכים לכל גחמה של ההורים שלהם. למה? ככה, כי הם שילמו חמישים שקלים עלובים כדי לראות אתכם והתחת שלכם שייך להם עכשיו, זה למה. עכשיו תגידו לי אתם אם המחשבה הזאת לא עושה לכם חשק עז להזריק הרואין ישר לתוך גלגל העין.

אז יובל שם טוב, המבולבל בשבילכם, איש מקסים לכל הדעות ואדם מן השורה הראשונה (אני רואה מה עשיתי פה), צרך לכאורה סם מסוכן מסוג קוקאין. ביג פאקינג דיל. הרי הבן אדם מעיד על עצמו שהוא מבולבל. מה רציתם שיעשה, שיעשן גראס ויתעפץ לילדים שלכם מול העיניים? או שיקח אולי את החרא החוקי הזה שאתם משתמשים בו כדי לתקן את הילדים המקולקלים שלכם. איך קוראים לזה, נו? אה, ריטלין. כמו קוקאין, רק בכדור ובמרשם. אגב, בשביל להעצים את האפקט אתם גם יכולים לרסק להם את זה לאבקה ולתת להם אותה ישר לאף. זה אותו הדבר בדיוק. מה זאת אומרת איך אני יודע? חבר סיפר לי.

בניגוד לקהל שלו, שבאופן כללי מפרנס לא מעט כוכבי ילדים רק מעצם העובדה שעדיין לא למד להתלונן, יובל הוא ילד גדול שמרוויח בזעת אפו (אני רואה מה עשיתי גם כאן) את הזכות לשבת בסוף היום על הספה שלו בנוחות מול הטלוויזיה ולעשות מה שבא לו, ובלבד שלא יפגע באף אחד אחר. כן, קראתם נכון. מה שבא לו. ולא רק הוא אגב, לכולנו הזכות הטבעית לא לדפוק לכם חשבון, רק שעל חטא האבקה הלבנה שלו (לכאורה, לכאורה) כולכם שמעתם. וכל זאת למה? כי הוא מפורסם. ובואו, הוא לא היחיד. ממש ממש לא. מה זאת אומרת איך אני יודע? החבר הזה, נו.

באופן אישי אני די מבסוט על יובל כרגע. הבן אדם נתפס בעיני עד היום כמי שדופק ראש מויטמינצ'יק פטל, ואני די משוכנע שאם הוא אכן מושך באף, הוא מסדר את השורות שלו עם כרטיס ספריה, כשלמען הסר ספק אני לא ממליץ חלילה לאיש לעשות את הדבר האיום ונורא הזה ולעשות מנוי לספריה.

סו פאקינג וואט? בינינו, באמת אכפת לכם מה מר מבולבל עושה או לא עושה אצלו בבית? אתם באמת חושבים שהילדים שלכם עלולים להינזק מזה? כאילו, מעבר למה שינזקו מזה שאתם כל היום מול המסכים של הסמארטפונים שלכם, כי אתם רואים אותם במקרה הטוב רק מבעד לעדשת המצלמה הסלולרית שלכם? ואני מוכן לאכול לעצמי את המרפק אם אתם בכלל מסתכלים בתמונות האלה שלהם מעבר לעשרים השניות שבהן אתם מעלים אותן לאינסטגרם; או מרעיפים עליהם מתנות ושלל מוצרי צריכה כדי לפצות אתכם על העובדה שאתם חוזרים הביתה בשמונה בערב מהעבודה; או מאביסים אותם בסוכר ובצבעי מאכל רק כדי שיהיו מרוצים ושתוקים. אתם לא באמת מאמינים שבסוף ההופעות שלו הוא עומד מאחורי כספומט א-לה לוד ומעביר לזבי החוטם שלכם שקיות אבקה לבנה קטנות מבעד לחריץ, נכון?

בואו נודה בזה - אנחנו אוהבים לשחק בקקי. פתאום יש לנו משהו לדבר עליו בחיים הקטנים, המשעממים והעלובים שלנו. כי הרי מאז הבוקר, כשארגנטינה הודיעה שהיא משתינה עלינו בקשת, לא צקצקנו בלשוננו, לא כתבנו איזה סטטוס מתחכם בפייסבוק, לא לעגנו למישהו למרות שלא עשה שום דבר רע (ויובל לא עשה לנו שום דבר רע) אלא רק כי אנחנו יכולים. גיבורי מקלדת שכמותנו, מצקצקי המוסר והמצפון, תליינים בכיכר העיר הוירטואלית.

תבינו- יובל לא חייב לנו שום דבר. אף אחד לא חייב לנו שום דבר. זה לא עניינכם וזה לא ענייני. ככה פשוט.