אומרים שילדים הם עם אכזר. עידו קפלן בן ה-11 מכפר סבא יכול להעיד שההפך הוא הנכון..
עידו סובל ממחלת ניוון שרירים מסוג דושן בקר. אין עדות חיצונית למחלה. אמו, טלי קפלן, מסבירה שההתנהלות שלו נדמית רגילה, אבל למעשה היא קשה לו הרבה יותר.
לעידו יש סייעת בבית הספר שעוזרת לו לעבור את היום מבלי שכל גופו יכאב והוא לא יוכל לזוז. היא זו שתיעדה את האופן המרגש שבו התמודד עידו עם שיעור הספורט.
"הבוקר התקיים בבית ספרו, 'בית הספר הירוק' בכפר סבא שיעור ספורט", מתארת טלי. "בשיעור הבוקר היה מבחן של קפיצה לגובה. כעיקרון הוא לא מחויב לבצע ואפילו ניסה פעמיים ולא הצליח. הוא ישב ובכה ואז החליט וניסה פעם שלישית. והוא הצליח. היה מרגש לראות איך כל הילדים עטפו אותו, חיבקו והחמיאו לו על ההצלחה".
אין זה המקרה היחיד שבו עידו הצליח להתמודד עם חוויות מאתגרות בעזרת התמיכה העצומה שהוא מקבל מחבריו. "למשל שבוע שעבר היה טיול שנתי ועידו יצא עם כסא גלגלים מיוחד שמישהו מוליך אותו", מספרת טלי. "מצד אחד הוא יצא . הוא רוצה להיות כמו כולם אבל מנגד מישהו איתו כי הוא לא יכול לעשות את מה שכולם עושים. לפני הטיול עידו עשה הסברה לכיתה. ילד בכיתה ה' שאומר יש לו ניוון שרירים זה לא טריוויאלי והוא הסביר שזה לא ברור מאילו. רואים את הכיתה עוברת תהליך יחד איתו. קיימת התמודדות יום יומית בין הרצון שלך לבין היכולות שלך שהראש שלך תמיד שואף ורוצה יותר. יש פער בין ההישגיות והמסוגלות הפער הזה כל הזמן פוגע בו. למשל דברים שבעבר יכל לבצע לא בטוח שיוכל כעת. בתחילת השנה דיברנו המון כי הוא חשש שלא יבחרו בו כשבוחרים קבוצות והוא לא ישתתף".
עידו דרך אגב לא מבין למה אמו מתרגשת כל כך מהשותפות של הכיתה עם ההתמודדות שלו. היא אומרת שזה נראה לו טבעי. "מאז שראיתי את הסרטון אני לא מפסיקה להתרגש. זה היה טבעי, ספונטני, הדרך שהם מכילים אותו ומחבקים אותו מראה שזה אמיתי. יש כיום שיח שלא מוכנים לקבל ילדים משולבים וכשרואים את הסרטון מבינים שכאן זה אחרת. יש הכלה והבנה ומבחינתם זה טבעי כי לתוך זה הם גדלו. הם לומדים חמש שנים יחד. ריגש אותי כי זה לא ברור מאליו. לא צוחקים עליו ולא מקניטים אותו וזה לא טריוויאלי".
טלי מנהלת עמותה "צעדים קטנים", עמותה שמסייעת ופועלת למען משפחות שחולים בניוון שרירים דושן ובקר. "אני מכירה ושומעת את הסיפור של כל מיני ילדים משולבים ולכן אני יודעת שזה לא טריוויאלי. היה לי חשוב להראות שלא צריך יותר מדי. צריך לאפשר פלטפורמה שילדים מקבלים את "האחר", כל אחד עם הקושי שלו זה העולם שהיינו רוצים להיות בו וזה אפשרי".