כמעט בכל פורום של משא ומתן או הרצאה בפני מנהלים בנושא משברים, לפחות אחת מהשאלות שאני נשאל בסוף היא: איך ניתן לנהל מו"מ יעיל ומוצלח מול ילדים? איך זה ייתכן שלמרות שאנחנו מנוסים במשאים ומתנים עסקיים מול מנהלים, ילדים שוברים אותנו בקלות ונוטים לצאת מסיטואציות כאשר ידם על העליונה?
סיבה ראשונה לקושי במו"מ: התמדה
אין ספק - ילדים הם מתמקחים מאתגרים במיוחד והם מציבים לנו מספר קשיים בניהול מו"מ שפחות נמצא בקרב המבוגרי. אחת התכונות הבולטות שיש לילדים, ושאצל המבוגרים הולכת לאיבוד עם השנים, היא יכולת ההתמדה. עבור האנשים הקטנים, המילה "לא" אינה מהווה סוף פסוק והם ממש לא מתכוונים להתייאש בקלות..ילדים מוכנים להמשיך ולהמשיך עד שיקבלו את מבוקשם.
סיבה שנייה לקושי במו"מ: זה הכול או כלום
סיבה נוספת שאנו נכנעים לילדים, היא האופן בו הילדים מנהלים מו"מ. בעוד בחיינו הבוגרים אנחנו נתקלים לרוב באנשים רציונאליים, המודעים למחירי המו"מ של "תן וקח", אצל ילדים ההבנה הזו, לרוב, לוקה בחסר. אצל ילדים מדובר בהכול או כלום: זה או שהוא יקבל את הגלידה או שתיפתח מלחמת עולם! ואם על הדרך הילד צריך למחול על כבודו, הוא יעשה זאת. אם בתחילת המו"מ הוא רוצה גלידה, גם בסוף הוא ירצה גלידה. העמדה הסופית היא לרוב גם העמדה ההתחלתית.
סיבה שלישית לקושי במו"מ: בכי ומהומה
ואם לא די בכל אלו, נשק יום הדין של הילדים הוא הבכי. כאשר הילד, במודע או שלא במודע, מתחיל לבכות, הקשיים שלנו ההורים גדלים שבעתיים. אין לנו שליטה מתי זה יקרה ואנחנו לא יכולים להתכונן כמו שצריך תמיד. מבחינתו, המו"מ יכול להתחיל בסופר, בחנות צעצועים, במסעדה, וכאשר הוא משולב בבכי אנחנו כמעט תמיד נכשלים. הסיבה לכישלון היא המבוכה החברתית אליה אנחנו נקלעים במצבים הללו. התחלה של בכי או מהומה במקום ציבורי, תגרום לנו לוותר בקלות.
הסיבה האחרונה לקושי שלנו, היא חוסר פנאי. אנחנו מתרוצצים בין משימות רבות, אם בעבודה ואם בחיים האישיים, ואנחנו מגיעים למו"מ עם הילדים חסרי מוטיבציה ומותשים. הדבר הזה עלול להקשות עלינו בהתמודדות ולהיכנע לרצונו של הילד בקלות יתרה.
אבל חכו, יש מה לעשות:
היפוך תפקידים. באופן עקרוני, קל יותר לשכנע מישהו לקבל את דעתי אם אני מצליח לגרום לו להיכנס לנעליי. כך למשל, ניתן לשאול את הילד שרוצה לראות טלוויזיה ולא להכין שיעורים: "מה אתה היית עושה במקומי?". יותר מזה, רצוי גם לנהל עם הילד שיחה מאתגרת כשאתם בהיפוך תפקידים. כאשר הילד משחק אתכם ומנסה לשכנע אתכם להכין שיעורי בית לפני הצפייה בטלוויזיה, הוא יבין גם את השיקולים שלכם טוב יותר וגם את הדרך בה אתם מציגים לו אותם. בכך השיקולים אליהם הילד נחשף בזמן משחק התפקידים, יחלחלו אל מנגנון קבלת ההחלטות שלו.
הסכמה על עקרון. נניח שילדכם רוצה לחזור הביתה בשעה מאוחרת, ואתם, כהורים דואגים ומעוניינים להגביל את השעה שמותר לו לחזור. דרך טובה לעשות זאת, היא באמצעות חשיבה על עקרון המוסכם על ידי שני הצדדים ככלי להשגת הבנה. למשל, הסכמה שעיקרון הבטיחות גובר על חזרה בשעה מאוחרת. בדרך זו הפתרון שתגיעו אליו יהיה פתרון משותף, המוסכם על שניכם.
כנות ופתיחות. כאשר הילד שלכם מבקש לישון אצל חבר באמצע השבוע והתשובה שאתם מספקים היא "אני לא מרשה", אל תתפלאו כאשר המלחמה תפרוץ. תשובה כזו פשוט לא מספקת, גם אם אנחנו מבינים את הרציונאל שלה באופן מלא. יש להסביר את הרציונל העומד מאחורי הסירוב או מאחורי העמדה שלכם. "הסיבה שאסור לישון אצל חבר באמצע השבוע היא שזה פוגע בלימודים", או לחילופין: "הסיבה שאסור לאכול הרבה ממתקים, היא כי זה יגרום לך לכאב בשיניים". ילדים שמרגישים לא מובנים, הופכים ליותר ויותר קיצוניים. שקיפות, הבנה ומתן הסברים למניעים שלכם, יאפשרו לילד להתפשר ביתר קלות, ולהגיע להחלטה באופן שקול יותר.
מתן מספר פתרונות. מתן פתרון אחד יוצר דיכוטומיות - או רצון הילד או רצון ההורה. כבר אמרנו שילדים לא אוהבים לשנות את העמדה הראשונית שלהם. דרך להתמודד עם זה היא לייצר רצף של מספר פתרונות,. לא ההורה ולא הילד מרגישים נסחטים, ובצורה כזו ישנה אחריות גדולה יותר אצל הילד לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר. כך, במקום להציב בפני הילד את הדילמה או ללמוד או להיפגש עם חבר, ניתן למצוא פתרון יצירתי שמוביל את הילד לבחור בין כמה אופציות שונות של זמנים. הבחירה העצמית תוביל לכך שיתמודד טוב יותר גם עם הלימוד עצמו, שכן הוא בחר בכך בעצמו, ולא עושה זאת ככפייה.
הסכמי ביניים. לפני שמסכימים לבקשה של הילד, יש מספר אלמנטים שעל הילד לבצע. למשל, "אני עוד לא נותן לך תשובה, אבל כדי שנדבר על זה שתיקח את האוטו מחוץ לעיר אתה צריך להתחייב לחזור עד שעה מסויימת". ההבדל בין הסכם ביניים לאולטימטום הוא הניסוח ההפוך. בעוד אולטימטום יוצר אנטי אצל הילדים ומתייחס על דרך השלילה – "אם לא - אז…", הסכם ביניים מתייחס לדרך החיוב: "באילו תנאים ניתן יהיה להסכים לנושא", או במילים אחרות "איך אתה יכול לעזור לי לעזור לך".
מטרה משותפת. כאשר התשובה לבקשה של הילד היא כן או לא, אסור או מותר, אנו יוצרים מו"מ לעומתי - ההורה מול הילד. גם במקרים כאלה חשוב ליצור מטרה משותפת. למשל, להוביל להסכמה על המטרה של הצלחה בלימודים. מתוך כך כבר יבין שחשוב להכין שיעורי בית לפני שרואים טלוויזיה.
הפניית קשב. הקשבה אקטיבית ותשומת לב תסייע רבות בסיטואציות כאלו. הרבה פעמים אנחנו כהורים מקבלים החלטות באפון מהיר ואצל הילד נוצרת התחושה שאנחנו לא מקשיבים לו עד הסוף או לטיעונים שלו – "אתם לא מבינים אף פעם". מתוך התחושה הזו הם ימשיכו לבקש בקשות, או לסרב לבקשות שלכם, עד שתיכנעו. חשוב להראות לילדים שאתם אכן מקשיבים להם, לנהל איתם שיחה כאנשים בוגרים, להראות שבקשתם נשמעה ושאתם קשובים לה, אך עדיין מסרבים או עומדים על שלכם, היא דרך חשובה בפתרון הבעיה. תראו לילדים שלהם שהקשבתם, שקלתם, ובכל זאת קיבלתם החלטה מסויימת. בצורה זו הם יתנהגו הרבה פחות בלעומתיות.
הכותב הוא מומחה לניהול מו"מ ומשברים