יחי החופש
ראש הממשלה, שר החינוך, שר האוצר, הסתדרות המורים וארגוני ההורים – לכל אחד יש אג'נדה סדורה משלו לגבי האם לקצר או לא לקצר את החופש הגדול.
כשבאים להתלבט בדילמה כלשהי, גם בהורות שלנו, נשאל את עצמנו מה המטרה שלנו. לא נגד מי אנחנו ולמי בא לנו לעשות דווקא; ואנחנו לא אומרים "לא" לילד בלי שחשבנו על הבקשה שלו ועל הנימוקים שהציג. אז מה המטרה בדרישה לקצר את החופש הגדול?
אם המטרה היא להחזיר את ההורים לעבודה ולהניע את גלגלי המשק ולא להחזיר אותנו לקיפאון קורונה, אזי צריך למצוא פתרון בעיקר לגני הילדים ולכיתות הנמוכות בדמות קייטנות מסובסדות ובית הספר של החופש הגדול. אולי אפשר לשדרג אותו לעוד כיתה או שתיים, וגם להביא סטודנטים להוראה שישדרגו את חוויית הקייטנה עם כמה שעות מיומנויות למידה.
אם המטרה היא לצמצם את הפערים בחומר, הרי הבעיה היא בעיקר של הכיתות הגבוהות שמתכוננות למבחני הבגרות, והנושא הזה ממילא כבר טופל: אם זה במרתונים בסגנון קפסולות לימודים בסוף ימי הקורונה, אם זה בהפיכת בגרויות חיצוניות לפנימיות, ואם זה בקיצור החומר לבחינות.
הכיתות הנמוכות יותר, של סוף היסודי וחטיבת הביניים, שזה לא ה"מאני טיים" עבורן, יוכלו מן הסתם לחזור על החומר בתחילת השנה הבאה ולהשלים פערים.
ואל תשכחו, גם למידה מקוונת הייתה למידה. ובבתי ספר שלקחו את העניין ברצינות, התלמידים דיווחו שעומס הלימודים עליהם היה לא פחות מזה של לימודים רגילים, וגם ההורים של ילדי הכיתות הנמוכות דיווחו על עומס שהם חוו בדרישה לעזור לילדיהם במשימות הלימוד. אם כן, התקדמות בחומר הייתה. המורים הצליחו למצוא גם דרכים יצירתיות למבחנים והערכה.
למען האמת, המורים השקיעו המון והתאמצו מאוד בתקופה הזו, וזו הנקודה העיקרית בעיניי. מגיע להם חופש לא פחות, ואולי אפילו יותר מבכל שנה. בזמן אפס הם היו צריכים ללמוד את המערכת המקוונת, להכין מערכי שיעור חדשים מותאמים, ללמד ילדים שיושבים בבתים שלהם, בתוך גירויים ורעשים של הורים ואחים, ילדים שעושים מה שהם רוצים תוך כדי שיעור – והמאמץ לרכז אותם בחומר הנלמד היה פי כמה וכמה מבשיעור רגיל.
וכל זאת כאשר הילדים הפרטיים של המורים - כמו הילדים שלנו – גם הם נשארו בבית בחודשיים האלה ודרשו את תשומת הלב של ההורים. אם יש אנשים שאני לא רק שלא מקנאה בהם, אלא ממש מעריכה את מה שהם עשו עבור ילדינו בתקופה הזו, אלה המורים. אותם מורים שנדרשו לקצץ 50% משכרם על כל העבודה שהם עשו בתנאים הבלתי הגיוניים האלה.
כמו שאנחנו זקוקים לחופש שלנו ונתרעם על כך שכעובדים יפגעו לנו בימי החופשה, גם המורים וגם הילדים ובני הנוער זקוקים לחופש שלהם
ואחרונים חביבים, הילדים שלנו. נכון שהם היו חודשיים בבית, אבל זה היה הדבר הכי רחוק מחופש גדול. אסור היה להם לצאת לפגוש חברים, לבלות וליהנות, לשחק בחוץ, לרוץ בפארק, לשוטט בקניון, לשבת בגלידרייה, לנסוע ברכבת, לבקר בלונה פארק, להתפנק אצל סבתא וסבתא, לטייל בארץ ובעולם – כל מה שטומן בחובו חופש גדול – היה אסור. אז למה שניקח להם את הזמן הזה?
נכון, אולי נצברו פערים בלימודים. אבל עם קצת מאמץ, אולי אפילו קצת יותר שיעורי בית או שיעורי תגבור נקודתיים בחופש הגדול - אפשר יהיה לצמצם אותם. אז כמו שאנחנו זקוקים לחופש שלנו ונתרעם על כך שכעובדים יפגעו לנו בימי החופשה, גם המורים וגם הילדים ובני הנוער זקוקים לחופש שלהם.
רוני לנגרמן־זיו – מדריכת הורים, מכון אדלר
שהניתוק לא יהפוך לנתק
לרוב, השיחות והטיעונים בגין קיצורו של החופש הגדול נובעים מההיבט הכלכלי וההורי. אבל אני רוצה להתייחס לפאן נוסף, קטן, נסתר, שלא אוהבים לדבר עליו: הילדים המתבודדים.
ילדים הם יצורים חברותיים וחברתיים. מגיל צעיר מאד הפעוט נמשך לבני גילו ומתחיל לגלות בהם עניין, לשחק איתם ולהתעניין במעשיהם.
בהמשך הופכים החברים לקבוצה החשובה והדומיננטית ביותר בחיי הנער והנערה.
אלא, שכמו בכל קבוצה, ישנם גם ילדים אחרים. ילדים שהם פחות חברותיים, אלה שלוקח להם יותר זמן להתברג ולהשתלב, שיכולת ההתחברות היא מאמץ גדול עבורם. עבור ילדים אלה, חודשיים של חופש גדול הם בבחינת ניתוק ונתק חברתי מוחלט. אט אט הם שוקעים ומוצאים את עצמם מעבירים את הימים בבדידות ללא מעש, מבודדים ובודדים. כשמתחילה שנת הלימודים, יכולת "ההתנעה החברתית" שלהם, ששקעה בתרדמת במשך חודשי הקיץ, נמוכה מאד, והמאמץ הרגשי והנפשי הנדרש מהם הוא עצום. אלה הילדים שחיים התחושה שהם כל הזמן מתחילים מהתחלה. רוב החברים נפגשו במהלך החופש ויצאו יחד, והם חשים מנותקים וחסרי חוויות משותפות עם חבריהם.
אלה הילדים שחיים התחושה שהם כל הזמן מתחילים מהתחלה. רוב החברים נפגשו במהלך החופש ויצאו יחד, והם חשים מנותקים וחסרי חוויות משותפות עם חבריהם
נכון, קיצור של חודש אחד לא יפתור ברגע את כל הקשיים וכל הבעיות, אבל הוא יתן לילדים עוד זמן של מרחב אימונים בשדה החברתי. ניתוק של חודש לא יהפוך לנתק. וכמו שירו הנפלא של אריק איינשיטיין: "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים", גם הדבר הקטן ביותר, כשעושים ממנו הרבה, במצטבר, בסופו של תהליך הוא יקבל משקל ומשמעות.
וזה מה שיכול להפוך חודש כזה ליקר מפז, ולהיות ההבדל עבור ילדינו.
וכששוקלים את היתרונות והחסרונות בקיצור החופש הגדול, כולי תקווה שנושא קטנטן זה, יילקח גם הוא בחשבון, אי שם בערימת היתרונות.
רווית רביב – מדריכת הורים, מכון אדלר