אמא מחבקת את בנה
רק אל תגידי: "די, תפסיק" | צילום: jordan whitt - unsplash

דמיינו את הסיטואציה הבאה: את, או אתה, מגיעים לאסוף את הילד שלכם מהגן. מיד כשאתם נפגשים אתם רואים שהילד נסער. הוא אדום מעצבים והוא מספר לכם שהוא רב היום עם יובל (החבר הכי טוב שלו), שהוא שונא אותו ושבחיים בחיים הוא לא ידבר אתו יותר!

איך להגיב? מה להגיד? בואו נתחיל ממה שעדיף לא לעשות ולהגיד:

הכחשה של הרגש – "חמודי, אתה מגזים. אתה לא שונא אותו, אתה אולי קצת לא מחבב אותו כרגע"/"לא קרה כלום"/"מזה אתה בוכה?"/"אתה לא צריך לבכות ככה, אתה גבר" (הילד בן 5).

תגובה פילוסופית – "בחיים יש עליות וירידות במערכות היחסים. לפעמים רבים, אחר כך משלימים."

עצות – "אני אגיד לך מה אתה צריך לעשות! כשנבוא הביתה תצייר לו ציור, תדביק סוכריה על מקל, ותביא לו את זה מחר לגן."

שאלות של חיפוש אשמים – "מי התחיל? מה עשית לו?"

הגנה על אדם אחר – "יובל הוא ילד מאד נחמד ועדין, איך הגעת אתו למצב כזה?"

רחמים – "אוי מתוקי שלי. איזה מסכן אתה. עד שיש לך כבר חבר, אתה רבת אתו. בטח היית בודד כל היום בגן."

ניתוח פסיכולוגי חובבני – "יכול להיות שאתה במצב רגיש כרגע בגלל שאבא בחו"ל."

הסחת דעת – "לא נורא חמוד, יש לי שוקולד בתיק. תאכל ותרגיש הרבה יותר טוב."

להעביר את הפוקוס אלי – "לך היה יום קשה? אתה יודע מה היה לי? כמה פקקים היו לי בדרך לגן?"

מה הבעיה עם התגובות האלו? אם ניסיתם אחת מהן, או יותר, בטח כבר גיליתם שהתגובות האלו לא אפקטיביות. עד שהגעתם, הילד כעס רק על החבר שלו, עכשיו אחרי שניסיתם לעודד אותו, האש מופנית גם אליכם. ואז, סביר להניח שתידבקו באנרגיה של הילד ובמקום לעזור לו לווסת את עצמו, גם אתם תריבו אתו.

מעבר לכך שהתגובות האלו לא אפקטיביות, הן אפילו מזיקות. הילד לומד שמה שהוא מרגיש לא לגיטימי, שהוא לא אמור לבכות ככה כי הוא "גדול" או "גבר". הילדה לומדת שהיא "מגזימה" ו"עושה עניין משטויות". במילים אחרות, הילדים מאבדים את המצפן הפנימי שלהם. הם כבר לא יודעים אם מה שהם מרגישים הוא בסדר, לגיטימי, מוצדק. הרי ההורים שלהם, הגדולים והכל יכולים שיודעים הכל, אומרים להם שהם לא צריכים לעשות עניין. ההורים שלהם בטח יודעים יותר טוב מהם. ואז נוצר פער מסוכן: פער בין מה שהילדה או הילד מרגישים לבין מה שאומרים להם שהם "צריכים" להרגיש.

למה זה מסוכן? כי ילדים שלא מקבלים לגיטימציה לתחושות שלהם, שמבטלים את העצב, הבכי או הכעס שלהם הם ילדים שמאבדים לאט את הקול הפנימי שלהם. מעבר לזה שהם יפתחו שיטות לטלטל אתכם כדי שתתנו מקום לרגשות שלהם, עם הזמן הם פחות יסמכו על עצמם. בנוסף, בגלל שהם לא קיבלו את הכלים להתמודד עם כאב, להרגיש אותו ולעבד אותו, הם יחפשו דרכי מילוט מהכאב בתור מבוגרים, כמו למשל סמים, אלכוהול, ספורט אינטנסיבי, עבודה מרובה, כל דבר שיכול לאלחש את הרגש. רק לא להרגיש.

ברור שהניסיונות שלנו "לשכנע" את הילד להרגיש אחרת או להפסיק לבכות מקורם ברצון הטוב שלנו להזיז את הכאב, להפסיק את הבכי והסבל של הילדים, וגם את שלנו. אצל חלקנו הקשיים של הילדים מעוררים זיכרונות ילדות לא פשוטים. בנוסף לזה, בגלל שההורים של רובנו לא ידעו להכיל את הקושי שלנו, גם אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות.

הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר ללמוד איך לתת אמפתיה באופן נכון ולעזור לילד לסמוך על עצמו.

אמפתיה – ברמה המעשית

הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא – לא לעשות. לשתוק ולנשום, לעכל את מה שהילד אמר, לעבד את המידע. בזמן הזה של השתיקה קורה עיבוד חשוב גם אצל הילד. אחרי ששתקתם ונשמתם כמה שניות (או דקות, למתקדמים), זה הזמן לגלות אמפתיה.

איך זה נעשה בפועל? כמה אפשרויות:

שיקוף של מה שהילד אמר – "אני שומעת שרבת עם יובל, שאתה שונא אותו ושבחיים לא תדבר אתו יותר." השיקוף מאפשר לשניכם עוד זמן לעבד את מה שקרה. שימו לב שאתם פשוט חוזרים על מה שהילד אמר, בלי שיפוטיות או דעה.

לתאר את הרגש שאתם רואים – "אני רואה שאתה כועס / נסער / מאוכזב / עצוב."

אפשר לתת אמפתיה גם ללא מילים: מבט משתתף, חיבוק, יד על הכתף.

אמפתיה – ברמה הרגשית

כדי להבין מה עובר על הילד, נתחבר לרגש שלו. במקרה של הריב עם החבר, הילד כנראה מרגיש כועס, פגוע, אולי נעלב. מאוחר יותר, אחרי שניתן לו אמפתיה ונעזור לו לווסת את עצמו רגשית, הוא יוכל לספר לנו מה קרה ואז נקבל תמונה יותר מדויקת. כרגע, אין מקום לשאלות או לחקירות.

החיבור לרגש יעזור לנו גם במצבים שהסיבה לבכי היא "לא מוצדקת" בעינינו. קרה לכם שהילדה שיחקה עם בלון ואז הוא התפוצץ, וכשאמרתם שזה לא נורא ותקנו לה בלון חדש הבכי שלה רק התגבר? מבחינתנו, בלון שהתפוצץ רחוק מלהיות טרגדיה, אבל אם נתחבר לרגש נוכל לזהות שם עצב, אולי בהלה, אולי תחושת אובדן. כנראה כמו מה שתרגישו אם תגלו שנגנב לכם הפלאפון או הרכב.

כשאנחנו מתחברים ברמה הרגשית, קל יותר לתת אמפתיה. זה כבר לא קשור לבלון, לסוכריה שנפלה, לריב עם החבר או לכל סיטואציה אחרת. זה הרגש מתחת שמפעיל את ההתנהגות. חשוב לזכור: זה הרגש של הילדה, החוויה הסובייקטיבית שלה, לא שלך.

אבא ובן
תן לו את הזמן | צילום: UfaBizPhoto, Shutterstock

אם ביטלתם את הרגש או שהוצפתם רגשית בעצמכם (אולי כתוצאה מחוויות ילדות לא מעובדות אצלכם), עם הזמן הילדים לא ישתפו אתכם במה שעובר עליהם. אף אחד לא אוהב שמבטלים אותו או שמזלזלים במה שהוא אומר או מרגיש. לכן, תזכירו לעצמכם כל הזמן: זה שלהם, לא שלכם.

הרעיון הוא לראות את הדברים מהצד שלהם כדי ליצור חיבור ואינטימיות, ולזכור שאין צודק או טועה כשמדובר ברגשות.

סביר להניח שלתת מקום לרגש של הילדים יהיה לכם קשה בהתחלה. האוטומט של רובנו הוא לנסות לקחת ממישהו את הכאב על ידי זה שנבטל לו את הכאב, שנשכנע אותו להרגיש אחרת, כי "אתה מגזים" ו"לא קרה כלום."

לכן, בפעמים הראשונות שתגיבו באופן אמפתי תרגישו מלאכותיים ולא אמינים. גם הילדים לא יאמינו לכם בהתחלה. הם כל כך התרגלו לתגובות אחרות מצדכם. כמו כל דבר, מדובר בהרגל. מילת המפתח היא התמדה. אם תתמידו ותתאמנו בדחיית סיפוקים, יהיה לכם קל יותר לשתוק ולתת אמפתיה.

חשוב לזכור שכדי לגלות אמפתיה למישהו אחר, אתם צריכים לגלות אמפתיה קודם כל לעצמכם. שימו לב לדיבור הפנימי שלכם. אם, למשל, שכחת את הפלאפון באוטו, ואת אומרת לעצמך בביקורתיות "יא סתומה, הכל את שוכחת", סביר להניח שיהיה לך קשה לתת אמפתיה גם לאדם אחר.

מה כל הילדים והמבוגרים רוצים?

במשך הרבה שנים התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. בהתחלה הייתי סקפטית לגבי היכולת שלי לסייע למישהי שעברה דברים קשים כמו אונס, גילוי עריות ומעשים מגונים. אחרי קורס בן חצי שנה התחלתי להתנדב בקו החרום, ושם למדתי את העוצמה שיש באמפתיה, את סגולות הריפוי שלה, את היכולת שלה לחזק את שני הצדדים: את מי שנותנת אמפתיה ואת מי שמקבלת.

כל שיחה הייתה שונה, לכל פונה היה סיפור חיים אחר, אבל לכולן היה אותו דבר במשותף: כל אחת רצתה לקבל הכרה במה שקרה לה, בקושי שלה, בכאב. היא לא רצתה עצות או הסחות דעת. היא בטח לא רצתה שאבטל את מה שקרה לה. היא לא רצתה רחמים, גם לא חיפוש אשמים. היא רצתה שפשוט אהיה שם, שאשאר כשהיא בוכה ולא אבהל מהקושי, שאחכה עד שהיא תהיה מוכנה לדבר ולשתף. ואני התאמנתי בלחכות, בלהאמין, בלשהות בקושי מבלי לפחד ממנו. זה היה כל כך חזק שרק מלכתוב את זה עכשיו יש לי צמרמורות.

כמה שנים אחר כך הפכתי לאימא ואז למנחת הורים, ופתאום הכול התחבר לי: מה כולנו רוצים? שיראו אותנו, שיאמינו לנו, שלא יפחדו מהכאב שלנו. אמפתיה מאפשרת את הקבלה ללא שיפוטיות שכולנו כמהים לה.

אחרי שנים של גילוי אמפתיה לילדים שלי, לאחרונה אני לוקחת צעד נוסף קדימה וכשהילדים בוכים אני מעודדת אותם לבכות עוד, כמה שהם צריכים: "תוציא הכל, אני כאן." מדהים לגלות, כל פעם מחדש, באיזו קלות בכי, כאב או קושי חולפים אם רק נותנים להם להיות.

עוד משהו מרגש שקורה: ילדים שגילו להם אמפתיה יודעים גם לגלות אמפתיה לאחרים. כל פעם מחדש זה מרגש אותי כשהבן שלי, בן 6, שואל אותי: "נוח לך? קר לך?" ולאחרונה הוא גם אומר לי: "מבין אותך".

לסיכום, הקטע עם רגשות הוא כזה:  ככל שתיאבקו ברגש, תנסו להדחיק או להעלים אותו, כך הוא יגדל. לכן, הדרך להתמודד עם הרגשות שלנו ועם רגשות של אחרים היא לתת לרגש מקום. להיות אתו, לשבת אתו, לקבל אותו. אין טעם להיות עסוקים בסיבה, לבדוק אם היא מוצדקת או לא. מי אנחנו שנשפוט רגש של אדם אחר?

ואז קורה הקסם: ברגע שהכלתם את הרגש משהו נרגע.

בהתחלה זה כנראה יהיה לכם קשה, הדרך הזו חדשה להרבה הורים שלא קיבלו אמפתיה בילדותם ולכן לא יודעים להתמודד עם כעס, תסכול או עצב של עצמם ושל אחרים. הילדים שלכם מבקשים (דורשים?) מכם להתפתח וללמוד דברים חדשים, אמפתיה היא אחד מהם. אני יכולה להבטיח שעם הזמן זה נהיה קל יותר. יותר מזה, כשתהיו מיומנים לא תבינו איך לא עשיתם את זה קודם. במקום להוציא אנרגיה על לשכנע את הילד להירגע, מה שצריך לעשות זה פשוט להיות אתו.

כשקשה וכמעט מתפלק לכם "לא קרה כלום", תזכירו לעצמכם שאתם רוצים לעזור לילדים שלכם לסמוך על הקול הפנימי שלהם ולאפשר להם להכיר את עצמם מבלי לפחד ממה שהם מרגישים. תזכירו לעצמכם שאתם רוצים שהם יבינו שכל מה שהם מרגישים הוא נורמלי ולגיטימי, ושהבית הוא מקום בטוח להרגיש ולחוות הכל.

מעבר לזה שתרוויחו את חיזוק הקשר ביניכם, תגלו פתאום שאמפתיה עוזרת לכם להירגע לא פחות משהיא עוזרת לילדים שלכם.

"אתגר האמפתיה" – לנסות בבית

בפעם הבאה שהילד או הילדה שלכם מתעצבנים/בוכים/מתוסכלים/עצובים, תגיבו ככה:

1. תשתקו ותנשמו (תגובות אימפולסיביות הן בדרך כלל לא חיוביות).

2. תעשו מבט משתתף (גם אם בא לכם להתפוצץ על הילד או הילדה).

3. שקפו מה אתם רואים: "אני רואה שאת עצובה", "אני רואה שאתה כועס" (כן, גם אם זה מרגיש לכם אידיוטי).

4. שתקו וחכו לתגובה של הילד/ה (צפו להפתעות מצד הילדים).

5. נסו להתחבר לרגש מתחת לסיבה: עצב / תסכול / קושי אחר (חיבור פנימי, אצלכם בראש ובלב).

6. תגידו: "אני מבין, זה נשמע לא פשוט" / "אני מבינה, זה באמת מכעיס/עצוב/מתסכל" (גם אם אתם מרגישים שאתם לא מבינים).

7. תשאלו אם הילד או הילדה רוצים חיבוק (התרופה הכי טובה).

* ולמתקדמים: כשהילד בוכה, חבקו אותו ותגידו לו "תוציא הכל, אני כאן אתך."

ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים. יש לה פודקאסט שנקרא הורימובדים שעוסק בכל מה שמעניין הורים.