את הטור הזה כותב בן זוגי בשבילי, לא מטעמי עצלות אלא פשוט בגלל שאני דיסלקטית, לא כותבת ולא קוראת בכלל. אז נעים מאוד, אני נועה כגן, נשואה פלוס ארבעה, מנהלת רשת בריכות ללימוד שחייה וטיפול בפחדי מים.
ודיסלקטית, ככה בלי בושה.
אז איך מסתדרים בעולם הזה, הדיגטלי, המלא באותיות המתחברות אצל רוב האנשים למילים, כאשר אינך יכול לפענח משפט אחד? רק לפני חודש, ביום הראשון ללימודים, ליוויתי ילד שעולה לכיתה ו', שמתמודד אף הוא עם דיסלקציה ותאומים שבפעם הראשונה מגיעים לבית הספר לכיתה א'. כמה התרגשות הייתה בי לצד הפחד שמציף אותי - האם הם יהיו כמוני?
התרגלתי כבר להעביר משימות הלאה לבעלי: האם עשינו בדיקה? עשינו, למלא את הטופס? הוא מילא, לקרוא איך עושים את בדיקת הקורונה הביתית? כמובן שהוא קרא. אך מה לגבי מבצעים בסופר? איך אני יודעת למה השלט מתכוון - לחלב הגדול או הקטן? אילו מוצרים בפארם הם 1+1? פעם היו מדבקות על כל מוצר, היום זה רק שלט כללי. קחו לדוגמה תחנות דלק. אפשר לומר שלתדלק זו פעולה קלה, לא? אך לי אין מושג מה כתוב בעמדת התשלום, כך שאני חייבת לחפש תחנה בשירות מלא ולשלם על כך יותר.
לפני 28 שנה זה קרה. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה שעולה לכיתה ב', מתעוררת למשמע קולות רמים מהמטבח. יורדת קצת במדרגות ומקשיבה לויכוח קולני בין ההורים שלי לחבר שלהם. "אני לא רוצה שהילדה שלי תלמד באותה הכיתה עם הילדה הלא בריאה שלכם!", "היא תדרדר את כל הכיתה", "כדאי לכם לבדוק איך לנתח אותה שיסדרו לה את הראש כבר" - אלה רק חלק מהמשפטים שאני שומעת מהויכוח תוך כדי שעיניי מתכסות בדמעות. גם ילדה קטנה מצליחה להבין מתי היא מוזרה, שונה ולא רצויה.
אך באותו הלילה גמלה בי החלטה, אני עומדת להוציא ספר ואלך לכל ילד שלא יודע לקרוא, לאמא שלי, ובעצם לכולם - אלך אליהם בלילה ואניח להם ספר שאני כתבתי בעצמי על מפתן הדלת. באותו היום נולדה בי הנחישות להצליח. נחישות שגרמה לי להיות מוקפת בחברות וחברים טובים, לעשות בגרויות בעל פה, לעבור טסט ראשון, לתת מעצמי בהתנדבות רבת שנים במרכז "אילן" ולהקים עסק עצמאי מצליח. הנחישות לקחת את החסרון ולהפוך אותו ליתרון שלי האישי. יחד עם הנחישות גם הסרתי את הבושה. ביום שבו החלטתי שכן, אני דיסלקטית, יש לי בעיה אך אני לא מתביישת בה, קיבלתי חברים תומכים. כשאני לא הסתרתי - הבושה נעלמה.
להפוך את הדיסלקציה ליתרון
אז איך זה להיות דיסלקט? נסו לדמיין אתכם מגיעים לסין, רואים שלטים, טפסים רישמיים, מבצעים בחנויות, והכל בשפה שאתם לא מצליחים להבין כלל. תארו לעצמכם שאתם מגיעים לסניף קופת החולים ולא יכולים להוציא פתק למעבדה כי יש שם שלושה תפריטים שונים לפחות. רוצים כסף מזומן? קחו תור לבנקאי כי בכספומט לא אוכל להשתמש. זה לשלוח צילום של כל טופס לפני שאני חותמת עליו לבעלי, כדי שלא אחתום בטעות על משהו לא טוב, כמו הסוכן ביטוח שרימה אותי והעביר אליו את התיק שאני ביקשתי רק שיבדוק אותו.
לשמחתי אני במקום מצויין. יש לי משפחה, בית, עסק מצליח ובעיקר את המקום שלי בעולם, בטיפול ועזרה לאנשים. באמצעות תוכנות מקריאות ומכתיבות בטלפון, קיבלתי עצמאות להתנהל ברשתות החברתיות ומול הלקוחות. באמצעות מכשיר חדש (ויקר) שמצלם כל מה שאני מצביעה עליו ומקריא לי מה כתוב, קיבלתי עצמאות בחיים. אז החלטתי שאני יוצאת למאבק. מאבק חשוב להעלאת המודעות לדיסלקציה, להבנה שהיא סוג של מגבלה יום יומית, סוג של נכות. השבוע הוא שבוע המודעות לדיסלקציה.
מה אני רוצה להשיג? מודעות, סיבסוד ממשלתי בקניית אביזרים מנגישים, הכשרת צוותי הוראה להבנה ועזרה לילדים עם לקויות למידה בתוך בתי הספר הרגילים ועוד. מחקרים מראים שילדים דיסלקטיים הם בעלי אינטלגנציה גבוהה, מבינים מהר ובעלי יכולות זיכרון מעולות. אני לקחתי את הדיסלקציה שלי ליתרון בחיים, לא כל ילד יוכל לעשות את זה אם לא יתנו לו את הכלים לכך.