קאי וקשת מארץ נהדרת
מי צריך לדבר כשאפשר לעדכן סטטוס? | צילום: רועי ברקוביץ'

הם מתעוררים בבוקר ומיד שועטים על המחשב. "בוקר טוב עולם" חשוב להם לדווח לחברים, שבעוד כעשר דקות הם יפגשו פנים מול פנים בבית הספר. הטלוויזיה ברקע כבר צועקת, בכל רגע נתון הם בודקים אם מישהו שלח מסרון, ובין רחיצת הפנים לארוחת הבוקר הם משחילים עוד כמה נקודות במשחק הטרנדי בסמארטפון שלהם. בעיניים שלנו הם לא מסתכלים, אלא אם כן יהיה עליהם סוג של מסך; התשובות שלהם הופכות לקצרות יותר ויותר; הצוואר מקבל צורה של סימן שאלה. פעילות גופנית? הצחקנו אותם, שרירי האצבעות עובדים נפלא.

קוראים להם דור המסכים, לילדים שלנו, לדור העתיד. כמו אינפוזיה הם מחוברים למסך, ואין כמעט אף בית שיש בו מתבגרים ולא מכיר את המשפט: "כבו את המחשב/הטלוויזיה", ומיד לאחריו האיום: "אם לא – אני מנתקת לך את הטלוויזיה מהחדר".
ההתמכרות של ילדינו המתבגרים למסכים נושאת עמה מחירים כבדים לא רק בקשר עם ההורים, אלא גם במעגל החברתי הרחב יותר. "השהייה מול מסכים באה על חשבון אינטראקציות עם בני אדם דרך שיח או משחק. אם במפגש של פנים אל פנים מתקיימת מאה אחוז אינטראקציה בינאישית, הרי שהמסך יכול להעביר לכל היותר כ-60 אחוז מהתקשורת הבינאישית, ובפועל הוא מעביר כ-15 אחוז", קובע ד"ר תמיר ליאון, אנתרופולוג המתמחה בחקר תרבות הפנאי של בני הנוער בישראל ומרצה בתחום, שמקיים סדנאות גמילה (שמעתם נכון!) ממסכים.

400 חברים, אבל לבד

"תרבות הפנאי של הילדים ובני הנוער של היום מתקיימת ברובה מול מסכים: טלוויזיה, מחשב, טלפון וקונסולות משחק", מפרט ד"ר ליאון. "כשאנחנו מקיימים מפגש פנים אל פנים מתקיים סנכרון באופן הדיבור, בטון, בתנועות. אנחנו מתאימים את עצמנו לסביבה. ילדים היושבים שעות ארוכות עם מסכים לא יודעים לעשות את כל זה, ובדרך כלל הטון שלהם יהיה חזק כי הם מאבדים את היכולת להגיע לאינטימיות אישית. כשאנחנו מדברים איתם, הם לא מסתכלים לנו בעיניים או בסביבת העיניים. הם יכולים לספר ל-400 החברים שלהם ברשת החברתית על מצב רוחם, אבל לא מסוגלים לקיים דיאלוג אינטימי פנים אל פנים".
ד"ר ליאון סבור כי השהייה מול מסכים מורידה באופן דרסטי גם את רמת את היצירתיות של הילד המתבגר. "המחשב זה מחשב! זה משהו סגור, נתון קבוע, שלא מפתח משחקי דמיון. המחשב והטלוויזיה מספקים ריגושים מיידיים ומקבעים את המחשבה. מה שאתה מקבל זה דבר נתון, ולכן זה עוצר את הדמיון".


מהי מידת ההשפעה שנוכל לייחס לשהייה מול מסכים לשפה של הילדים שלנו?
"השפה היא דבר דינאמי שמשתנה מדור לדור – שפה תפקידה להשתנות. הבעיה היא לא בשפה שבה המתבגרים שלנו מדברים, אלא בחוסר היכולת שלהם לדבר. לא פעם אני שומע הורים שמספרים על כך שהם נוסעים עם הילד שלהם באוטו, ובמשך שעה ארוכה הילד שותק וההורה ממציא נושאי שיחה רק כדי ליצור מיומנות של תקשורת.
"היכולת שלהם להביע רגשות היא מאוד קטנה. אחרי הכול, כמה סוגי שמחה אפשר להעביר בסמיילי? הם לא חווים חוויה של הצלחה והפסד, כי כשאתה מפסיד במחשב אתה יכול להתחיל מיד במשחק חדש. הילד לא יכול להכיל את עצמו, אין לו את החוויה של להיות לבד עם עצמו.
"מחקרים רבים שנעשו בארץ ובארצות הברית מצביעים על עלייה מתמדת בדיכאון אצל בני נוער", מציין ד"ר ליאון. "אמריקה זו מדינה שאוהבת מאוד לתת כדורים, אבל לא לילדים. רק השנה סיפקו באמריקה כעשרה מיליון מרשמים נגד דיכאון. גם בארץ נראה כי יש עלייה בדיכאון אצל בני נוער, אבל אין לנו עדיין מספרים".

ומה עם הבריאות?
ד"ר ליאון מצביע על עלייה גם בבעיות גופניות אצל ילדים ובני נוער, ביניהן מחלת הסוכרת: "ההערכה היא שעד שנת 2000 תוחלת החיים עלתה, אך ילדים שנולדו לאחר שנת 2000 יחיו פחות מהוריהם".
וואו, בשורה קשה. ואת כל זה אתה מייחס להתמכרות למסכים?
"כל זה בגלל תופעות הלוואי שנגרמות מהמצב הזה. למשל, סוכרת, שהיא מחלה קשה, שרירים לא מפותחים של הילדים והעובדה שהם ישנים בלילה עם מטענים מעל הראש המשחררים קרינה".
עד כמה אפשר לשייך את התופעה לגידול בהפרעות קשב וריכוז?
"יש הרבה מאוד אנשים עם הפרעות וקשיים מסוגים שונים, שהם מינוריים. כלומר, הם היו יכולים לחיות איתם ולהגיע רחוק מאוד. אולם מסתבר שהשהייה מול המחשב או כל מסך אחר מוציאה את הדברים האלה החוצה ונותנת להם מקום הרבה יותר דומיננטי.
"צריך להבין שהילדים שלנו לא נמצאים במרחב טבעי רוב שעות היום, אלא ספונים בחדרם מול מסכים. הרבה מאוד ילדים מגלים שברגע שהם מגיעים למקום הומה אדם, מקום מאוכלס, הם נכנסים ללחץ. הילדים של היום נתונים ליותר מתח וחרדות".

ד"ר ליאון מדגיש שהוא לא יוצא נגד הטכנולוגיה. "להפך, אנחנו עובדים עם הטכנולוגיה ואנחנו לא מעוניינים לנתק את עצמנו או את הילדים מהדבר הזה". הטענה שלו היא שאיבדנו את הדרך – רצנו מהר מדי ועכשיו אנחנו חייבים לבצע ארגון מחדש כדי לא ללכת לאיבוד וכדי לא לשלם מחיר כל כך גבוה.

שישה צעדי גמילה

אז מה נוכל לעשות (ולא לעשות) בבית כדי לגמול את הילדים שלנו ממסכים, לפי משנתו של ד"ר ליאון?

1. חדרי שינה ללא מסכים: בחדר שבו מוצבת המיטה של הילד או הנער אין להציב מסך משום סוג. חדר שינה חייב להיות "מטוהר" ממסכים.

2. מחשב אחד לכל משפחה: בכל בית צריך להימצא מחשב אחד בלבד לשימוש הילדים (גם אם יש לכם עשרה ילדים). המחשב ימוקם במקום מרכזי בבית, שבו יש להורים יכולת בקרה ולילדים יש יכולת תקשורת. במילים אחרות, הילד לא יהיה ספון בחדרו אלא ער למה שמתרחש בבית. "הם אולי יריבו על המחשב עשר שנים אבל בעוד עשר שנים הם יהיו חברים", מסכם ד"ר תמיר.

3. הדרכה על העולם הדיגיטלי: אנו חייבים ללמד את הילדים לצרוך תקשורת (היום מי שאינו מכיר את העולם הדיגיטלי נקרא "אנאלפבית"), אבל עלינו ללמדם לפתח "פילטר", כלומר לבצע קריאה ביקורתית. נעשה זאת באמצעות הדרכה ובקרה.

4. ספורט, ספורט, ספורט: ילדים ובני נוער חייבים לעשות פעילות ספורטיבית פעמיים עד שלוש בשבוע. רצוי שהפעילות תתקיים בקבוצה, אבל גם מכון כושר זה אפשרי.

5. נייד – רק בתיכון: אין שום סיבה שבעולם לתת לילד בבית ספר יסודי טלפון נייד."שההורה יתמודד עם החרדות שלו בעצמו, אל תפילו את החרדות שלכם על הילד", אומר ד"ר תמיר.

6. שעת כיבוי: ילדים בגילאי חטיבת ביניים ותיכון – רצוי להימנע מניידים מתוחכמים מדי, אבל גם אם לא הצלחתם, חשוב לציית לכלל הבא: מדי יום, אחרי הטקס המשפחתי של ארוחת הערב, כו-לם שמים את הניידים בנקודת טעינה מרכזית בבית – ומשעה מסוימת אף אחד לא נוגע בו.

הכתבה התפרסמה באתר עשר פלוס - מגזין אינטרנט ייחודי להורים למתבגרים.

>> הילדים מורחים את הזמן בבוקר? מיכל דליות מייעת לכם מה לעשות