לפני כשנתיים רעשה הארץ עת יצא לאוויר העולם ה"סטורי של אווה" שיצרו מתי כוכבי ובתו מאיה. שלטי הענק בחוצות זעזעו את השמרנים שבינינו: "בשואה היה אינסטגרם?!?!". אבל מה? הפלטפורמה החדשה ואולי נאמר גם, פופוליסטית, עשתה את העבודה.
בארץ צומח דור חדש. דור שמדבר עברית - אבל בשפה אחרת.
האתגרים החינוכיים שונים כל כך מאלה שהתמודדו איתם ההורים, המחנכים והחברה לפני עשור. אנחנו רוצים להגיע אל הנוער? לגעת בו? בואו נלך אליהם ולא נכפה עליהם להגיע אלינו. בואו ונבחר את התוכן ואת המסרים אבל נארוז אותם בעטיפה שמדברת בשפה שלהם. אנחנו רוצים ללמד את הצעירים מה קרה באירופה לפני 80 שנה? בואו נחשוב אחרת.
אי אפשר עוד להעביר אותם בתערוכות של צילומי שחור לבן ולצפות שיתרגשו, שיתחברו. צריך לחשוב ביצירתיות. אי אפשר להרצות להם כרונולוגיה ולהעמיס עליהם עובדות, מספרים ותאריכים. נכון לזקק מספר מועט של מסרים ומטרות, להתמקד בהם ולעבדם לשפה המובנת ומדברת אליהם.
זיכרון השואה הינו אחד האתגרים המרכזיים איתם צפוי להתמודד הדור הנוכחי. אנו מצויים בנקודת התפר בה שורדי השואה עדיין חיים לצידנו, אולם אנו כבר רואים בבירור את התקופה בה לא יוותרו שורדים שיוכלו לספר על חוויות השואה בגוף ראשון. עובדה זאת מגדילה את האתגר שבהנחלת זיכרון השואה לדור הצעיר והופכת אותו לעניין בעל חשיבות לאומית – יהודית, מהדרגה הראשונה.
זו העת לבוא ולחדש את מכוני השואה ואת אתרי הזיכרון ולהתאים אותם לדור הצעיר. זו העת בה חייבת המדינה להבין את חשיבותם של מכוני השואה ואתרי ההנצחה השונים ולהבטיח, באופן יזום ואקטיבי, כי אותם גופים יוכלו לפעול בצורה בריאה, יוכלו לשלב עובדים צעירים ומוכשרים, יוכלו לפתח עוד פלטפורמות וערוצים דרכם יוכלו לפנות אל הדור הצעיר ולהטמיע את הטכנולוגיה והקידמה לתוכם.
השימוש בטכנולוגיה כדי ללכוד את תשומת לב הצעירים ואת הקשב הנדרש ללמוד תכני שואה הוא הכרחי היום. עומדים לרשותנו אמצעים טכנולוגים שנעשה בהם שימוש בתחומי חיים אחרים. בואו גם אנחנו נשתמש בהם. נחשוב אחרת כדי שגם הדורות הבאים ימשיכו להיות מחוברים לנושא השואה ויתעניינו בו.
בבית העדות מעבירים קבוצות תלמידים חוויה ייחודית אשר מתבססת על סיפורים אישיים ועדויות של שורדי שואה אבל מבלי לוותר על העומק, הדיוק ההיסטורי והדיון המקיף עם הצעירים הללו. מחיאות הכפיים הסוערות שמהדהדות בכל רחבי בית העדות עם תום עדותו של שורד השואה מעידות על העניין וההתרגשות שהיא מעוררת. בעוד מספר שנים לא נוכל עוד לארח שורדי שואה. מה אז?
אחד הפתרונות שמצאנו, הוא הפקת מספר הולוגרמות עם סיפוריהם של שורדי השואה. השימוש בטכנולוגיה של הולוגרמות כפי שנעשה במוזיאונים ייתן להם את התחושה ששורד השואה נמצא ממש איתם בחדר ויהפוך את הסיפור לאמיתי, מוחשי ומרגש יותר בעיני הצופה.
זו רק דוגמא אחת מני רבות הממחישה את הצורך בשינוי החשיבה הנדרש כדי להתמודד עם האתגר הגדול אשר ניצב בפנינו. אני קוראת לזה יצירת "מודל היברידי", לפיו אנו שומרים את תכני הזיכרון "ככתבם וכלשונם", אולם מעבירים אותם אל הדור הצעיר בשפה ובערוצים אשר מותאמים אליהם. כדי להשריש את המודל נצטרך להשאיר מאחור את השמרנים, והמצקצקים בלשונם ולצעוד בביטחון בדרך היצירתית. אסור לנו להיות לכודים בקונספט מיושן. עלינו לזכור כי מופקדת בידינו צוואתם של מיליוני יהודים שהלכו אל מותם: "לזכור ולא לשכוח". לספר את הסיפור וללמד את הלקח. ואם זה יקרה באמצעות אינסטגרם, הולוגרמה, או כל דרך טכנולוגית חדשנית אחרת – שיהיה.
הכותבת היא מנכ"לית מוזיאון השואה "בית העדות" בניר גלים