חוכמת הבייגלה: הורות מדהימה דרך אפייה

הסופר הרומני ולאד ב. פופה כותב על החיים מנקודת מבט אישית מאוד, והאבהות שלו, והאופן הייחודי בו הוא מיישם אותה, היא הבסיס לספר חדש בו הוא מספר על הקשר המיוחד עם בתו לואנה. בספר הוא כותב על הדברים שחשוב לו להעביר אליה ועל הדרכים הלא שגרתיות בהן הוא עושה זאת. תמונות מתוך הספר הפכו לאחרונה לוויראליות, ויש בהן המון המון קמח ואהבה. הכנתי לחם עם בתי וזה לקח לנו 26 ימים, מספר ולאד. העניין לא היה הלחם אלא משהו אחר. שיחקנו בקמח. עשינו בלאגן עם ביצים. שפכנו מים על שמרים, לא לשנו את הבצק מספיק, עשינו את כל הטעויות האפשריות אבל היה לנו חוק אחד: אם לא הגענו לבצק טוב תוך שעה, צריך להבין מה היתה הבעיה ואז חייבים להתחיל מחדש, למחרת. הסכמנו שזו תוכנית הפעולה, ולמרות הצער שבכשלונות שנחלנו כל יום, המשכנו עם החוק הזה עד הסוף. הסוף הגיע אחרי 26 ימים. כמעט חודש של ניסוי וטעייה. אפילו אם עשינו עשרות טעויות, לא חזרנו על אותה טעות פעמיים. כשלבסוף יצרנו לחם יפהפה ומדהים והוצאנו אותו מבטן התנור, לואנה היתה מאושרת. היא לא מצאה את המילים מרוב גאווה, וכל ביס היה חלומי. האם היא למדה על סבלנות, תשומת לב ודחיית סיפוקים? לא ממש. היא רק בת חמש, אבל יש לי עוד עשור של אפייה איתה, ועוד אלפי דברים שנוכל לעשות יחד, דרכם אלמד אותה על איך עובדים החיים האמיתיים. ולאד לא מנסה לתסכל את בתו. להפך. הוא רוצה לעזור לה להגשים חלומות. לא מספיק לחלום בגדול, והעולם לא פשוט שייך לך, אומר האב. לא משנה כמה פעמים נשמע את הציטוטים האלה או נקרא סיפורי הצלחה קסומים של אנשים ברשתות החברתיות. אני לא יכול לתת לבת שלי להאמין בדברים כאלה. זה כמו לזרוק אותה ממטוס ללא מצנח ולקוות שיצמחו לה כנפיים לפני שתפגע באדמה. אני רוצה שהיא תבין מה מגיע אחרי שחולמים חלום. שחולמים, עובדים, נכשלים, נופלים, לומדים, קמים, עובדים, ואז מגיעים לשם.>> אמא מוותרת, אבא עקשן: האם כך הייתם רוצים שהילדים שלכם יזכרו אתכם?