הילד שוב חזר מהגן עם סימני נשיכה. כששאלתם אותו מי עשה את זה, הוא שוב הזכיר את שמו של נועם. אבל הוא לא הרביץ לו בחזרה כי הגננת אמרה שאסור. אתם עומדים מולו ולא יודעים מה לעשות. להגיד לו שיחזיר? אבל אנחנו לא רוצים שהילד יהיה אלים. מצד שני,  אנחנו גם לא רוצים לגדל ילד שנותן שידרכו עליו. אז מה עושים? שאלנו שלושה מומחים לחינוך והורות, הנה מה שהם השיבו לנו:

ילדים רבים
צריך להתאים את התגובה בהתאם לילד ולסיטואציה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אביטל יעקבי: להדוף או ללכת

אביטל יעקבי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית, מאמינה שצריך ללמד את הילד דרכי התמודדות אחרות ממכות. לשיטתה, אם מרביצים לילד, הוא צריך להדוף את הילד התוקף או להתרחק ממנו, אבל לא להרביץ בחזרה, דבר שרק יסלים את המאבק. אם זה לא עוזר והילד התוקף ממשיך, יש ללמד את הילד לפנות למבוגר – לגננת או לספר להורים.

"התמודדות עם מכות לא חייבת להיות דווקא על ידי החזרת מכות – גם בריחה או התרחקות מהילד התוקף היא צורת התמודדות", היא אומרת. "בנוסף, צריך ללמד אותו להיות אסרטיבי. להגיד לילד המרביץ: 'תפסיק! אתה לא תרביץ לי!'. אגב, אין טעם שהילד יאמר לילד השני 'זה לא נעים לי', כי הילד שמרביץ יודע את זה.
"יש הורים שמעודדים את הילדים שלהם להחזיר מכות. זה מסר בעייתי ומעודד אלימות. ממש לא מומלץ להגיד לילד 'תהיה גבר! תחזיר!'. הילד לא לומד איך לפתור סכסוכים ואין כאן פתרון אמיתי. מה גם שיש כאן מסר סותר למסר שמועבר בגן, וזה מקשה עליו.

"אפשר ללמד את הילד תגובות נוספות למצב, כמו להחזיק את ידי הילד המרביץ כך שיפסיק. יש גם מגוון תגובות המשדרות אסרטיביות, אם באמירה, אם במבט, אם בדרך ההתנהגות. צריך ללמד את הילד להגיב ולא להישאר אדיש למצב, רק בדרכים שאינן אלימות".

מיכל דליות: מותר ללמד ילד להחזיר בסיטואציות מסוימות

לפי מיכל דליות עלינו ללמד את הילד מהן הדרכים הנכונות להגן עצמו, ולהסביר לו מתי נכון שיעשה זאת. לשיטתה, ישנם מצבים בהם הילד צריך לדחוף בחזרה, מצבים בהם עליו לברוח ומצבים בהם עליו ללכת לגננת. אם מעליבים את הילד, אז כדאי ללמד אותו להגיב למשפטים פוגעים במילים משלו. "אני בהחלט רוצה ללמד את הילד שלי להגן על עצמו. לא להרביץ, אבל אם חבר שלו חוטף לו את הצעצוע ומרביץ לו – להגיד לו איך להחזיר", היא מציינת.

"אני לא רוצה לגדל ילד אלים, אבל גם לא רוצה לגדל ילד חנון. להרביץ בחזרה זו דרך לגיטימית בסיטואציות מסוימות. אם למשל מספר ילדים תוקפים אותו, הוא צריך רגע שבו הוא מנצח אחד מהם בכדי שיוכל לצאת מהסיטואציה ולספר לגננת. צריך להבין שהאלימות היא טבעית, היא יצר השרדותי, והיא מגיעה מתוכנו. אנחנו יכולים לראות ילדים בני שנה וחצי, שמעולם לא הופעלה נגדם אלימות, שמרביצים. אנחנו צריכים ללמד את הילד את הקודים החברתיים, אבל אנחנו גם חייבים לשמר בו את היצר ההישרדותי ולשמור על כבודו העצמי ועל גופו.

"לרגע שלא יישמע כאילו שאני מעודדת אלימות. ממש לא. הכל בגבולות ההגנה העצמית. ואת ההבחנה הזאת צריך ללמד את הילדים".

אבל בגן אומרים לילד שאסור להרביץ. האם זה לא יבלבל את הילד?
"הילד מבין אחרי זמן קצר שבגן ובבית יש חוקים אחרים. ואם הוא מבולבל, הוא יכול ללכת לגננת ולהגיד לה 'אבל אמא מרשה'. במקרה הזה, הגננת וההורים יצטרכו לשבת וליישר קו לגבי המסר שיועבר לילד, אולי להסביר שבגן אסור ובשאר המקומות אפשר".

מה לעשות כשהילד לא מגיב ונשאר פסיבי?

ילדים רבים
תמיד צריך לספר למבוגר האחראי | צילום: istockphoto
"זו אכן בעיה. הילד יודע שאסור לא להרביץ, כי זה מה שלימדו אותו. ואז כשמתנהגים אליו רע, הוא עומד מושפל ועצוב. במצב הזה, גם הילד וגם ההורים אומללים. אסרנו על הילד לעשות את הדבר ההישרדותי הטבעי, והוא עכשיו לא יודע מה לעשות. צריך להגיד לו 'שמעתי שלוקחים לך, מרביצים לך. בוא אני אלמד אותך מה לעשות כדי שיפסיקו לעשות את זה', להראות לו איך בדיוק להחזיר ולהגיב בסיטואציות האלה, ולהסביר שצריך להתרחק מילד המרביץ. עם הזמן הילדים גדלים ולומדים שיטות טובות יותר להתמודדות, איך לדבר עם ילדים אחרים, איך לנהל משא ומתן. צריך להסביר לילד מתי ואיך להגיב, מתוך הידיעה שהוא מגן על עצמו. לא להיות תוקפן ואלים, אבל בהחלט שיידע כיצד להגן על עצמו".

דני עמית: תלוי בסיטואציה

דני עמית, פסיכולוג ילדים, נוער ומשפחה במכון אדלר, מחלק את התגובה ההורית למרכיב תמיכתי-רגשי ולמרכיב ייעוצי.

"הרבה הורים נוטים לדלג על האספקט התמיכתי ולקפוץ ישר לייעוץ", הוא אומר. "צריך דבר ראשון להקשיב לילד עד הסוף, לתת מקום לתחום הרגשי שלו. אפשר לחזק אותו אם מרגישים צורך בכך על ידי משפטים כמו 'זה בטח היה לא נעים, זה בטח היה מעליב'. תמיד טוב לחבק אותו ולשבת קרוב ולא לוותר על השלב הזה. צריך שהמסר יהיה: 'אנחנו עובדים כצוות כדי לטפל בבעיה'.

"ואז כשאנחנו מגיעים לשלב בו אנחנו מייעצים לו מה לעשות, צריך לוודא שהייעוץ שאנו נותנים הוא נכון, ולהתאים את העצה לאופי הילד ולסיטואציה הספציפית. הרבה פעמים הורים נותנים עצות שטובות בעיניהן, ואולי אין לנו את כל המידע או שהילד מפרש אותן בצורה שעושה לו נזק. יכול להיות למשל שהילד המרביץ נראה לילד שלנו חזק יותר וזה קשה לו, וצריך להתחשב גם בנורמות של הגן. כשאנו מייעצים, כדאי להמנע מאמירות מכלילות – לא להגיד 'תמיד תחזיר' או 'אף פעם אל תרביץ', אלא להבין את המצב בכללותו ולנהל עם הילד דיאלוג. הדיאלוג המשתף יכול להעמיק ככל שהילד גדל. כשהילד גדל, אפשר לבנות את תוכנית הפעולה איתו, לשאול אותו למשל 'האם אתה חושב שאם תגיד לו להפסיק זה יעזור?', ולהחליט ביחד עם הילד על דרך התגובה המתאימה.

"העקרון הוא שכל דבר שהילד יכול לעשות בעצמו – שיעשה, כולל זה שידבר בעצמו עם הגננת. צריך להכיר בזה שרוב הבעיות אינן כאלו שאפשר לפתור במשפט אחד. מאוד חשוב שגם כשההורה מעביר מסר, שיבין שהילד הוא השחקן המרכזי, וההורה הוא המייעץ, המאמן. אם ההורה מתערב, שההחלטה על כך תהיה בשיתוף עם הילד. במקרה שבו ההורה קופץ להתערב מבלי לשתף את הילד, הילד עלול לפתח תלות בהורה שפותר עבורו את כל הבעיות, וצריך להמנע מכך. מאוד חשוב שהילד יפתח תחושת מסוגלות ותחושת שליטה פנימית".

>> ומה דעתכם בנושא? ספרו לנו בתגובות

>> איך עוזרים לילדים להתגבר על פחדים?