תינוק עם אייפד
זה ייתן לכם רגע של שקט, אבל יש לזה מחיר
השעה ארבע אחר הצהריים. את רצה מהמשרד לאוטו, חייבת להגיע בזמן לאיסוף שלושת הגוזלים הביתה. מתמרנת בין פקקים לנהגים חסרי סבלנות, ומגיעה עם הלשון בחוץ לאסוף את הגדולה מבית ספר, האמצעית מגן חובה והאפרוח מהמשפחתון.

רגע לפני שאת חונה ליד הבית זה מתחיל: "אמא, בא לי שתעזרי לי עם השיעורים", "אמא, אני רוצה להזמין חברות", והאפרוח רוטן בחוסר שביעות רצון שמעיד על צורך להתפנק קצת עם אמא בסלון עם איזה ספר או דגדוגים יחד על המזרן.

ממש באותו רגע, את מתפללת לאיזו מטפלת שתבוא לעזור, מישהי כמו מרי פופינס, שתיקח את שלושתם לחצי שעה, גג שעה, ותיתן לך לשבת עם כוס קפה שחלמת עליה כל היום, במרפסת, בשקט, רק עם עצמך. בינינו, משעה שש וחצי בבוקר, השעה בה התחלת את היום שלך חלמת על הרגע הזה של המנוחה, שתאפשר לך לצבור כוחות מחודשים.

ואז, הוא קורץ אלייך מהסלון. חד, שנון, מרתק. מבטיח לך שאיתו הילדים יהיו ממש שקטים ועסוקים. הם לא יצעקו ולא ישתוללו, יתנו לך את השקט שכל כך חיכית לו. את יודעת שאת חייבת את העזרה שלו: המכשיר החכם. זה לא משנה אם הוא בדמות סמארטפון עם המון משחקים, טאבלט או מסך הטלוויזיה בסלון. את יודעת שהוא יהיה שם לשעשע אותם ולתת לך את הזמן היקר לו השתוקקת. הדבר היחידי שאת צריכה לזכור הוא שלכל תענוג יש גם מחיר.

כמה זה עולה לנו?

מחקרים הראו כי צפייה בטלוויזיה במשך מספר שעות ביום מעלה את הסיכוי להפרעות קשב וריכוז אצל ילדים. כמו כן, שימוש ממושך במכשירים חכמים וסמארטפונים (אייפון, אייפד, טאבלט וכו') מפחית את העניין בשיעורי בית, בית הספר, ומפגשים חברתיים. עבור ילדינו, הכנת שיעורי הבית אינה יכולה להתחרות בשום אופן בחוויה אותה מספקת הטלוויזיה או האייפון החדש של אמא. השיעור בכיתה והמפגשים עם חברים אינם מלאים בגירויים ובעניין כמו המסך המרצד, הצבעוני, המהיר והזמין.

החוויה המסכית מרתקת את הילדים בזכות הפעלת מספר חושים בו זמנית - חוש הראייה, השמיעה, ולעיתים אף תנועה במרחב - והופכים להנאה צרופה שקשה להתחרות בה.

אולם השפה בה משתמש הילד הופכת דלה וקצרה. הוא מתרגל להביע רגשות דרך קודים חברתיים, אייקונים וסימנים קבועים ומוסכמים שישנם במכשיר (סמיילי, לבבות, פרצוף עצוב/מופתע וכו'). מיומנויות חברתיות, אותן הוא רוכש בעודו משחק עם חבריו, נפגעות בשל ההרגל החדש לשחק לבד או עם דמויות ממוחשבות. מיומנויות חשובות אחרות כמו ראיית האחר וצרכיו, התחשבות ברגשותיו, אמפתיה לתחושותיו, העברת מסרים דרך שפת הגוף ויכולת לנהל שיחה, כל אלו אינם קיימים כאשר הילד מבודד עם המסך.

כאשר אנו רוצים לכבות את המכשיר החכם ולשוחח עם ילדינו, לעזור להם בשיעורי בית, או כל דבר אחר, אנו עלולים להיקלע לוויכוח של משיכת זמן וכעס וכמעט כל הורה מכיר את המשפט: "רק עוד כמה דקות, אני באמצע, מבטיח שכבר מסיים".

לא חייבים לסרב כלל לשימוש במכשירים אלו, שכן יש להם יתרונות רבים, הן מבחינה חברתית - הילד ירגיש "בעניינים" עם חבריו, והן מבחינה קוגניטיבית – הוא רוכש ידע והיכרות עם הקידמה הטכנולוגית המציפה אותנו. אולם תפקידנו כהורים הוא לשים לב למשך הזמן שהם מבלים מול המסך, תוך עריכת הסכם המקובל על שני הצדדים.

דור הטאץ' (צילום: Peter Macdiarmid, GettyImages IL)
קשה להתחרות בגירויים שיש למסכים להציע, לכן חייבים להגביל זאת | צילום: Peter Macdiarmid, GettyImages IL

החליטו ביחד כמה ומתי

הסכמים מונעים קונפליקטים. בכל מקום שאנו צופים בו בעיות, כדאי לעשות הסכם מראש. הסכם מלשון "הסכמה". זו לא הנחתה, זה משהו שהסכמנו עליו יחד בשיחה.

את ההסכם מתחילים בתיאום ציפיות - חשוב לברר עם הילד מהם צרכיו: מה הוא אוהב, על מה היה מוכן לוותר, לכמה זמן מסך הוא זקוק וכן הלאה. אנחנו, ההורים, נהיה קשובים לדברי הילד, ויחד עם זאת נסביר את חשיבות הגבלת השהייה מול המסכים, מהם ההשלכות הבריאותיות והחברתיות ונקבע את הגבולות - כמה ומתי אפשר - תוך התחשבות בצרכים שהעלה.

לעיתים יידרש מאיתנו לבוא לקראת ילדנו ולתת לו יותר זמן מסך, זאת על מנת להעביר לו מסר שאנו קשובים לצרכיו וגמישים במידת האפשר. גם כאן העברת המסר הינה: אנו ממלאים את תפקידנו לדאוג לילד ולבריאותו. הוא צריך לדעת שאין כאן "מלחמה" או "דווקא", אלא אחריות ודאגה.

בהמשך, כחלק מתיאום הציפיות, נשאל אותו מה יקרה אם לא יעמוד בהסכם, וניתן לו לבחור את תוצאת מעשיו. עם ילדים מתבגרים ניתן לעשות הסכם בכתב ולחתום.

רצוי להתמיד בכיבוד ההסכם לאורך זמן, כך שני הצדדים יעריכו אותו, ויתנהלו בהתאם אליו ללא מאבקי כוח וכעס, אלא מתוך כבוד והבנה .

"רגע מאמי, קיבלתי מייל"

בחורה, ילד וילדה שוכבים על הרצפה מול מחשב (צילום: jupiter images)
הסבירו להם את החסרונות והסכנות בזמן מסך רב מדי | צילום: jupiter images
הסכם הוא פתרון שיכול להיות מאוד יעיל, יחד עם זאת, הילדים שלנו קולטים, לומדים ומפנימים בעיקר מההתנהגות שלנו, ופחות מהמילים אותן אנו אומרים. אם נשמש להם דוגמא בהתנהגותנו, נראה להם כי יש כוונה מאחורי מה שאנו אומרים, וכי אנו מאמינים בכך ולכן מיישמים זאת בעצמנו – תהיה לכך השפעה חזקה יותר. לכן, כאשר אינכם צופים בטלוויזיה מומלץ לכבותה ולא להשאירה דולקת ברקע, בעת שיחה – הקפידו להקשיב לצד השני ולא להתעסק במסרון או בעדכון הסטטוס האחרון שהעלה חברכם בפייסבוק.

הנה עשרת הדיברות להגבלת השימוש של ילדינו במסכים:

1. ערכו הסכם המקובל על שני הצדדים בנוגע ל"זמן המסך" של הילד.
2. שמשו דוגמא אישית – אל תתעסקו בסמארטפון, בטאבלט או תצפו בטלוויזיה באמצע ארוחה משפחתית.
3. הסבירו לילד את ההשלכות הרפואיות שעלולות להיגרם מצפייה ממושכת ולא מבוקרת.
4. הבינו כי לעיתים עליכם להקריב את הנוחות שלכם למען עמידה בגבולות אותם הצבתם לילדיכם.
5. התמידו - על מנת להטמיע הרגלים חדשים יהיה עליכם להיות עקביים ולהתמיד בביצועם.
6. הציעו חלופות מעניינות - מפגש עם חבר, השתתפות בחוג, בילוי משפחתי או משחק בבית.
7. שמרו על זמן איכות משפחתי.
8. הגבילו תכנים – חשוב לאפשר לילד לצפות בתכניות המותאמות לגילו ולרמתו.
9. "לא ללכת עם ראש בקיר" - לא ניתן למנוע את החשיפה של הילד אך חשוב שתהיה מבוקרת.
10. אל תירדמו עם המכשיר דלוק ברקע. מומלץ לסיים כל יום עם הילדים בסיפור או שיתוף, ובנשיקה וברכת לילה טוב. רצוי שהתמונה האחרונה שתישאר בדמיונו של האפרוח תהיה שלנו לידו, ולא של ספיידרמן נלחם בכוחות הרוע בעולם.

הכותבות הן פרקטיקניות להנחיית קבוצות הורים במכון אדלר:

שלי מילר כספי, יועצת ארגונית ומאמנת הורים ויחסים במשפחה
נטע אנג'ל, מרפאה בעיסוק, מדריכת ליווי התפתחותי

ליצירת קשר ניתן לפנות במייל: aruha.mishpahtit@gmail.com

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?

>> רוצים לדעת מה הילדים שלכם באמת עושים עם הטאבלט?