הגננת שהתפטרה אחרי 12 שנה מסבירה למה היא עושה את זה, וזה לא בגלל השכר

לא קל לעזוב מקום עבודה, ועוד יותר קשה לנטוש מקצוע, בעיקר כזה ששמנו בו את הלב והעבודה הקשה במשך למעלה מעשור, אבל זה בדיוק מה שעשתה ג׳סיקה ג׳נטרי האמריקנית, מוירג׳יניה. ברשתות החברתיות הסבירה ג׳סיקה את הסיבה לפרישה המוקדמת, וזה לא בגלל שנמאס לה מילדים, מהוראה או בגלל השכר הנמוך. זה גם לא כי מצאה מקצוע אחר ויותר מפתה. בפוסט מאוד רגשי בפייסבוק, שהפך לויראלי, היא מונה את הסיבות הקשות למהלך. היו כמה אירועים שהובילו לעזיבתי, מסכמת ג׳נטרי. ההוראה כל כך חשובה לי, ואני רואה את המערכת צוחקת בפניהם של התלמידים, בעיקר אלה בעלי המגבלות. כשאמרו לי שאני לא צריכה לחשוב יותר מדי על התלמידים המתקשים שלי, וכששמעתי ממורים וגננות שהם פשוט הרימו ידיים, זה הוביל למצב רגשי קשה מאוד אצלי, ובמצב רגשי כזה אני לא יכולה להמשיך. אני אגיד לכם למה מישהי מלאת תשוקה למקצוע עוזבת אותו כאילו ששיערה בוער באש, היא כותבת. התירוץ הישן שאומר שהילדים השתנו הוא לא נכון. ילדים הם ילדים. ההורות השתנתה. החברה השתנתה. הילדים הם קורבנות תמימים. ההורים עובדים שעות מטורפות, שקועים בטלפונים, משאירים את הילדים ללא כלי התמודדות וללא השגחה, תחת השפעת המדיה החברתית. למה מצפים מהם? הילדים הופכים שולחנות בבית ספר ונוהגים באלימות כי בבית אין להם סביבה בטוחה ומוגנת. כיתות הגן מלאות בילדים שמעולם לא שמעו את המילה לא. ילדים שלא הציבו להם גבולות. ג׳נטרי מאמינה גם שהעיסוק המוגבר של מערכת החינוך בטכנולוגיה רומס את הערכים הבסיסיים שצריך ללמד: יחסים, חמלה, למידת אינטליגנציה רגשית. הם אומרים: עזבו אתכם מבניית מערכות יחסים ולמידה משותפת. אבוד. בואו נזרוק עליהם עוד מכשירים אלקטרוניים ונצלם להורים כמה זה נראה נהדר, ונעלה לאתר הגן שלנו. כשהתראיינתי לעבודה בגן, שאלו אותי: איך את עם מחשבים? זה חשוב לנו. ואני עניתי: 'יש גם שימפנזים מאוד טכנולוגיים. אני טובה עם ילדים'. הגננת מתלוננת גם על העובדה שבמקום שההורים יהיו שותפים לחינוך, הם רואים בעצמם כמו לקוחות עסקיים של הגן. אני מרגישה שאנחנו עובדים בשירות לקוחות, היא מספרת. אני לא יכולה ללמד ילד שאסור לי להגיד לו לא ולתת לו ללמוד ממעשיו כשהוא מתנהג לא בסדר. מצבי המנטלי וגם הפיזי הדרדר בכל יום. הידיעה שהילדים לא מקבלים את הדברים שהם צריכים הרסה אותי. ישבתי בעוד ועוד ישיבות בהן הוסבר לי שאין תקציבים ואפשרויות. גם לא עבור הילדים שמגיעים מבתים כאוטיים, עם בגדים מלוכלכים ובלי אוכל. הם צריכים יותר מזה. זה שבר אותי. הבנתי שאי אפשר להציל את כולם, ובטח שלא כשהגננת או המורה בעצמה במצב לא טוב. החלטתי להתמקד בינתיים בילדה הפרטית שלי, להיות אמא טובה יותר עבורה. אולי משם אצליח ליצור שינוי. אולי ברגע שאמלא מצברים אוכל שוב לעשות יותר עבור הזולת. אולי עזבתי את הגן, אבל אני עדיין אלחם עבור הילדים. פשוט מעכשיו אעשה זאת בדרכים אחרות, היא מבטיחה.