השבוע נחשפנו למקרה התעללות מזעזע של ילדה בת חמש, אבל יש עוד אלף ילדים שעדיין לא כתבו עליהם. ילדה בת חמש נמצאה השבוע קשורה במקלחת, עם סימני אלימות והזנחה קשים. כולם חושבים עליה, ובצדק. אני דווקא חושבת על נשות הצללים, נשות הדממה, עליהן אף אחד לא מדבר למרות שהן שם כל הזמן, העובדות הסוציאליות לחוק הנוער ברשויות המקומיות ובמחוזות. הן חשופות לסיפורי הזוועה וחוזרות הביתה לילדיהן הפרטיים, לחיק אוהבים, מצופות באחת להוריד מסך במפתן דלתן ולהתמסר חזרה לחייהן האישיים. כאילו שאפשר להשאיר מחוץ לדלת את כל הפרטים המזעזעים שהמוח קלט, את הסימנים על הגוף, את המבט המבוהל של הילדים. פרטי פרטים שלא תמצאו מעל דפי החדשות, האלה הפלסטיים המערבים את החושים ונצרבים במוח לשנים.
לא פעם כשקראתי דיווח חדשותי על אירוע שהכרתי מקרוב, התפעלתי מהכוח של המילים - הכוח לצמצם ולרדד את מה שבאמת קרה שם. לפעמים גם מכה הידיעה שמה שנגלה בפנינו הוא רק קצה הקרחון. השבוע נחשפנו למקרה התעללות מזעזע של ילדה בת חמש, אבל יש עוד אלף ילדים שעדיין לא כתבו עליהם. על עידן (שם בדוי) למשל לא כתבו דבר. לא סיפרו שההורים שלו ישבו בסלון וקילפו תפוחי אדמה כשמצאתי אותו בחדר, ילד בן שנתיים, עומד לבדו בלול 'לבוש' בטיטול שמזמן לא הוחלף. הוא לא בכה ולא הוציא הגה, רק בחן אותי במבטו. דרכתי על תילי כביסות וטיטולים משומשים, כדי להגיע אליו ולהיווכח בציורי הקיר, הסמוך לדופן הלול, שצייר בצואה שלו.
גם על גלי (שם בדוי) בת הארבע-עשרה לא כתבו. היא התעקשה לצערי שאכנס איתה לחדר החקירות. שם גוללה את סיפור התעללותו המינית של אביה, מאז הייתה בת שש ועד ליל אמש, בתיאורים שרק השטן יכול להמציא. רק כשבאמת יוצאים מחוק הנוער, תופסים את ההשלכות של התפקיד על פיסות החיים הפרטיים. רק במבט לאחור קולטים שהטלפון הוא למעשה אזיק אלקטרוני צמוד 24/7, לכל דבר ועניין, למקרה שחלילה יקרה אסון או אירוע קשה עם ילד, ומישהו יצטרך אותי, מתוקף תפקידי. הכוננות היא מספר ימים בחודש, אלא שמתפתחת דריכות מתמדת, וכובד אחריות, שמשום מה זולגת לכל ימות החודש, אחריות שאינה מודעת לעובדה שיממת התורנות הסתיימה וכבר אין צורך להיות זמינה.
כשמוצאים ילדה קשורה באמבטיה, זה בכלל לא משנה אם אני בכוננות או לא. אולי מחפשים אותי ויש צורך במידע מהותי המצוי בידי? או שהעובדת הסוציאלית לחוק הנוער שיצאה לטפל בילדה חוששת לטעות בשיקול הדעת ורוצה להתייעץ, כפי שקורה לא מעט. יש גם סיכוי סביר שהיא זקוקה לעזרה או רוצה לשתף בכאב שעובר בה. יש עוד מאה סיבות להישאר ערה וערנית, להיות זמינה גם בארוחה משפחתית, או כשיוצאת מסרט בקולנוע, או כשסתם יושבת בים עם חברים. כך, מבלי משים, זו הופכת להיות דרך חיים.
מדברים על גבולות אבל לא ניתן לכבות את האחריות, ולפעמים גם לא את הנייד. יש זמזום קבוע של המצפון, של המצפן המקצועי ושל הלב שיוצא אל הילדים האלה. מדברים על שעות הכוננות המשולמות לעובדות הסוציאליות לחוק נוער ולעו"סיות המחוזיות הזמינות להן סביב השעון, אבל לא שמעתי אף אחד מדבר על המחירים היקרים שהשעות האלה גובות בתמורה. מישהי חכמה אמרה פעם שבניגוד לרופאים, שלובשים מסיכות וכפפות על מנת להגן על עצמם מהידבקות במחלות, או ציירים שלובשים מסיכות כדי להישמר מפני אדי הצבע, למטפלים אין דרך קלה להגן על עצמם. קל וחומר כשמדובר בעובדות הסוציאליות ובעוסקות בחוק הנוער. זר לא יבין זאת.
מי שלא נמצא שם - אין לו שמץ של מושג איך זה באמת להיות שם, במפגש הקרוב עם הילדים שעברו פגיעה קשה, התעללות או הזנחה חמורה. מישהו הרי חייב להיות שם. היום קראתי כתבה על ילדה בת חמש. יש עוד אלף ילדים שלא כתבו עליהם כתבות. כשהלב שלכם עם הילדים, הלב שלי הוא עם העובדות הסוציאליות לחוק הנוער.
הכותבת היא איילת מנשה, ממונה מחוזית ב-360, התכנית הלאומית לטיפול בילדים ובנוער בסיכון