אני עשיתי סוויץ'.
כמו הורים רבים, גם אני הוצפתי מתחילת השבוע בטבלאות שיעזרו לנו לתכנן לילדים את היום: לזמן לימודים, זמן משחק, זמן מסך, זמן יצירה, זמן עזרה בבית ועוד ועוד.
ואז הגיעו מטלות מבית הספר של למידה מרחוק.
ובעודי מתלבטת האם ואיך להעיר את הילדים לשיעור המקוון החלו לזרום ערכות פעילות/ יצירה/ חדר בריחה/ הצגות ילדים ביוטיוב ועוד 20 דברים שלא הצלחתי לקרוא.
גם לי יש את הצורך להישאר בעשייה כשמתקילים אותי. זה מרגיע. אבל למען האמת, כל התכנונים האלה, והאפשרויות הרבות למילוי הזמן במשחקים והעשרה, הכניסו אותי קצת ללחץ. כי מה, כוווולם הורים כאלה פעילים ויצירתיים ורק לי אין כוחות, וכל מה שבא לי לעשות זה לשים את הילדים מול הטלוויזיה ולחזור לעסוק בענייניי?
אני מאמינה גדולה בנחיצות השגרה, עבורנו ועבור הילדים. אבל - יצאנו משיגרה. בולת"מנו. הפור נפל.
והתגובה הנכונה לא חייבת להיות יצירת שיגרה חלופית במהירות הבזק, כי אנחנו מרגישים שאחרת דברים יצאו לנו מכלל שליטה. להיפך. לדעתי אנחנו חייבים לעצמנו לעצור רגע, ולתת לדברים פשוט להיות.
לייצר לעצמנו מקום של שחרור, לתת לאנדורפינים לזרום כדי להוריד לנו את רמת הלחץ. לייצר קצת הנאה, אם זה לעשות כושר/ לבשל/ לנקות/ לשקוע בנייד, לצפות בסרט. כל אחד ומה שעושה לו את זה.
ואנחנו צריכים לתת גם לילדים להשתחרר באמצעות מה שמרגיע אותם, גם אם זה המסך. אחרי שנירגע מהשוק, מהשינויים הדרסטיים שנכפו עלינו, נוכל לחשוב שוב בצלילות הדעת, איך נכון לכל אחד מאתנו להתמודד עם המצב.
אני בטוחה שההחלטות שלנו יהיו הרבה יותר נכונות לכולם.
הכותבת היא מנחת הורים ויועצת שינה בגישת אדלר