קו הזינוק מלווה למעלה מ-500 צעירים וצעירות (בגיל 25-15) למשך עשר שנים: משלב התיכון, דרך תקופת הצבא או השירות האזרחי ולאורך הלימודים האקדמיים והצעדים הראשונים בקריירה. היא פועלת בגליל העליון, בגליל המערבי, בגוש דן, בנגב ובירושלים ומכשירה עתודת מנהיגות צעירה המחויבות לערכים חברתיים של עשייה, שוויון הזדמנויות ואחריות חברתית, במטרה להיטיב את איכות החיים בקהילות שבהן גדלים הצעירים ובחברה הישראלית בכלל.
בתוכנית, שתחגוג ביוני 20 שנה, משתתפים יהודים, ערבים, דתיים וחילונים. המשתתפים נפגשים פעם בשבוע במשך שלוש שנים, ומעבר לזה עוברים במהלך השנה סמינרים בני כמה ימים, שבהם הם מתנסים בקבלת החלטות, במצבי חוסר ודאות ולחץ, ומתמודדים עם מכשולים כיחידים וכקבוצה.
במהלך הסמינר המשתתפים עוברים תרגילי שטח שונים המייצרים הזדמנויות ללמידה – ניווטים בחוליות, תרגיל שאיבת מים מבור בשטח, ומשימה מיוחדת של יציאה ממערה מתחת לאדמה שבה חדרים, עליות, ירידות ומחילות (מעין חדר בריחה בטבע).
המשתתפים חווים לראשונה לינת שטח ייחודית ומאתגרת ומקבלים כלים להתמודדות ולפיתוח אישי עם חוסר ודאות ותנאי לחץ בשטח ובחייהם בכלל.
קו הזינוק פועלת בשלושה שלבים: מכיתה י' ועד סיום התיכון, במכינות ובשירות הצבאי והשלב האחרון הוא באקדמיה ובפיתוח הקריירה. בתחילת הדרך העבודה מתמקדת בזהות האישית והחברתית, באמצעות השתתפות במפגשים קבוצתיים שבועיים, סמינרי שטח וליווי אישי של רכזי הקבוצה. בהמשך מתנסים המשתתפים בעולם היזמות החברתית, באקטיביזם ובמהלכים של שינוי מדיניות.
"עשיתי דברים שמעולם לא חשבתי שאוכל לעשות"
"הייתי ילד מופנם מאוד, בכל פעם שהגיע תורי לדבר בכיתה, רציתי להיבלע באדמה", מספר מאיר דהן, בן 18.5 מחצור הגלילית, הלומד במכינה קדם צבאית בקריית שמונה ומלווה כבר שנה רביעית בתוכנית, "לאט לאט בליווי הרכזת והביטחון שהקבוצה נתנה לי, יותר ויותר נפתחתי, ועשיתי דברים שמעולם לא חשבתי שאוכל לעשות. הרגשתי שקו הזינוק זה מקום שאני יכול לסמוך עליו. בשנה השנייה שלי שם נבחרתי לדבר מול קהל, ומיד הסכמתי. ידעתי שאני אלחץ אבל ידעתי גם שאעשה את זה, והצלחתי לנאום מול 400 אנשים בכנס".
איך החוויה בשטח תרמה לך?
"בשנה א' הגענו לסמינר הראשון שנמשך יומיים ביער באזור הדרום ליד באר שבע. לקחו מאיתנו את הטלפונים ולא אמרו מה הולך להיות. יש אלמנט חזק של חוסר ודאות. שמו לי כיסוי עיניים ולקחו אותי לאזור מיוער, שלא רואים ממנו את המחנה. הייתי לבד, ופיזרו את שאר החברים באזור. הורידו לי את כיסוי העיניים ונתנו לי מכתב עם שאלות, אמרו לי 'תישאר כאן עד שיבואו לקחת אותך'. אין לי מושג אם באים עוד חצי שעה או שעתיים, מה מצפים ממני? חוסר ודאות זה מוטיב חוזר. זה מייצר מרחב שמלמד את המשתתף הרבה על עצמו, איך הגיב ומה עשה. נרדמתי שם וקמתי באמצע הלילה. זה היה מלחיץ, הייתי בטוח שכולם חזרו למחנה, ושאני נשארתי פה ונשכחתי כי נרדמתי, ועכשיו אני צריך להבין מה אני עושה? זו הייתה חוויה מעצימה, גיליתי שאני יכול להיות מאוד אמיץ, להתמודד עם דברים לבד".
עד כמה התוכנית השפיעה על הבחירות שלך?
"עכשיו אני במכינה קדם צבאית, לא היה לגמרי ברור לי שאני אלך למכינה עד שכל הקבוצה שלנו הלכה למכינה או שנת שירות לפני הצבא, זה מעיד לא מעט על התוכנית והאנשים שמשתתפים בה. אחת המטרות של התוכנית היא הצמחת מנהיגות בפריפריה החברתית והגדלת התודעה החברתית, תרומה, אקטיביזם וליצור השפעה. יש לא מעט אנשים שרואים את השנה הזו של מכינה או שנת שירות כבזבוז זמן ושעדיף להם לעשת כסף במקום, בשבילנו זה היה מובן מאליו שהולכים לכיוון של תרומה חברתית".
"נרדמתי ביער וקמתי באמצע הלילה. זה היה מלחיץ, הייתי בטוח שכולם חזרו למחנה, ושאני נשארתי ונשכחתי כי נרדמתי, ועכשיו אני צריך להבין מה אני עושה? זו הייתה חוויה מעצימה, גיליתי שאני יכול להיות מאוד אמיץ"
מאיר מספר שהתוכנית כולה ממומנת כדי לתת הזדמנות שווה לכולם, למעט "דמי רצינות" שנתיים בסך 300 שקלים. מדי שבוע נפגשים לשלוש שעות בשעות אחר הצהריים, ואפילו יש הסעות. "יש כאן פסיפס מגוון של אנשים: דרוזים, קיבוצניקים, חילונים, חרדים, אנשים מערים כמו צפת וקריית שמונה. הזוי לחשוב שיש לי תא משפחתי כזה מגוון".
"לנתב את הכעס ליצירה במקום להרס"
"קו הזינוק שינה לי את החיים לחלוטין", מספרת לנה רומנובסקי, בוגרת התוכנית שצמחה להיות כיום מנהלת התוכנית, "גדלתי בשכונה לא מוצלחת עם יכולת מוגבלת לחלום, וקו הזינוק היה מקום שעזר לי ואפשר לי לנסח תמונת עתיד לפתח מסוגלות, ואפשר לי לקחת את הכעס ולנתב את זה ליצירה במקום להרס. עבורי כילדה פריפריאלית בישראל התוכנית היתה מתנה גדולה, ובלעדיה הייתי במקום אחר".
איך מאתרים את המשתתפים?
"יש קמפיין באינטרנט, אני הגעתי דרך חבר שסיפר לי, וכך גם היום, אנשים מגיעים דרך מכרים שסיפרו להם על התוכנית. נוסף לכך, אנחנו נכנסים לבתי ספר ומספרים למורים את מי אנחנו מחפשים, והם ממליצים על תלמידים".
על פי אילו קריטריונים מתקבלים צעירים לתוכנית?
"מתוך 500 צעירים שמגישים מועמדות, אנחנו ממיינים 25 מכל אזור פעילות (סה"כ 125 בשנה). לתוכנית מתקבלים צעירים שיש להם פוטנציאל מנהיגותי, וגם יכולת ורצון להתאמץ, ליזום ולראות מעבר לעצמם. אנשים יצירתיים עם תודעה חברתית מפותחת, שמסוגלים להוביל ולהניע וגם רוצים לעשות זאת".
רומנובסקי מוסיפה שתהליך המיון נמשך חמישה חודשים. "יש שאלונים, מרכזי הערכה, סמינר ממיין של יומיים בשטח זה תהליך ארוך ומעמיק. אנחנו מלווים עשר שנים ומשקיעים משאבים רבים במעט אנשים במטרה שיהיו בעמדות מפתח שמשפיעות על מנגנונים ועל הרבה אנשים אחרים בהמשך, זה קצת יומרני לאתר חבר'ה כאלה בגיל 15-14".
"ריגש אותי מאוד לראות את החבר'ה שלנו במהלך מאי האחרון, חיילים וערבים, כולם דיברו בגילוי לב על הכאב שלהם, ניסו למצוא פתרונות ולדבר על עתיד משותף גם כשהמציאות בוערת בחוץ. כשראיתי אותם הרגשתי שיש לנו תקווה"
עוד היא מספרת שבוגרים רבים השתלבו בעולם התקשורת, המשפט וההייטק. "בסוף הסיפור הוא על צמצום פערים, ואלו משקפיים שאפשר לשים בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, בשאיפה לעשות עולם יותר טוב. הבוגרים של קו הזינוק מפתחים עמדה מנהיגותית בסיסית בתוך המציאות, לא משנה לאן הם מגיעים הם תמיד עסוקים בלנסות להבין איך הם משפיעים על הסביבה שלהם ונמצאים בעמדה של לקיחת אחריות על המציאות".
מה הרעיון שעומד מאחורי הסמינרים בשטח והאתגרים שממתינים שם למשתתפים?
"עובדים בשטח בעיקר בשלב התיכון וגם בהמשך מתוך הבנה שהשטח מאפשר מפגש עם מקומות של קושי וחוסר ודאות שמאפשרים לאדם לגדול ולצמוח, לפתח מסוגלות וחוסן ומודעות עצמית משמעותית. האתגרים הקבוצתיים שהחבר'ה עוברים בשטח מחזקים את האינטראקציה בקבוצה, את היכולת להישען עליה, ליצור שותפות אפקטיבית ואת היכולת לקבל משוב. מגיל 15 יושבים באותה קבוצה יהודים, ערבים חילונים וחרדים, בנים ובנות מתמודדים יחד עם אתגרים, הם פוגשים אנשים שלא היו יכולים לפגוש במסגרת אחרת בחייהם. הקורונה הדגימה לנו עד כמה חוסן ויכולת להתמודד עם חוסר ודאות שלא כל הפרטים ידועים משמעותיים עבור מנהיגות, ועד כמה חשובה מנהיגות מגוונת שמחוברת לקהילה המקומית - הרשויות המקומיות הצליחו לעשות עבודה משמעותית יותר מההנהגה המדינית.
"כמי שמקדישה את חייה לזה שכולנו נחיה במציאות טובה יותר, ריגש אותי מאוד לראות את החבר'ה שלנו במהלך מאי האחרון, חיילים וערבים, כולם דיברו בגילוי לב על הכאב שלהם, ניסו למצוא פתרונות ולדבר על עתיד משותף גם כשהמציאות בוערת בחוץ. כשראיתי אותם הרגשתי שיש לנו תקווה".