תדע כל אם עברייה, ששולחת את ילדיה לבית הספר בקרוב: אם לילד יש תשעה נכשלים בתעודה, אין זה אומר שהוא לא יכול לסיים בהצטיינות תואר.
שמי נתן גפני, מורה למתמטיקה. סיימתי כיתה יב' אי שם בשנת 1989, כנראה הדור האחרון שבו ההורים התייחסו לדבריהם של מורים ואנשי המקצוע הנלווים כאל כתבי קודש. לפני כמה ימים סיימתי בהצטיינות תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה, כשאני בן 50. זה לא היה קל ובטח לא מובן מאליו כשמדובר בי.
כבר כילד בבית הספר היסודי, לא מצאתי את עצמי. לא יכולתי או רציתי לשבת אפילו דקה אחת בכיתה, גם כשניסיתי – לא הבנתי. אותה תחושת כישלון שהדהדה בי, המשיכה גם כשהייתי נער, ושם כבר הייתי אלים, אגרסיבי וכועס. גם כשמשפחתי ניסתה לעזור, חוסר ההצלחה כאב אף יותר והמרירות שבי הצטברה. באמצע כיתה י' נטשתי את מערכת החינוך. כשחזרתי בכיתות יא'-יב', הגעתי רק בשביל המסגרת החברתית. בגרויות לא יצאו משם.
הנוכחות שלי הייתה קשה למורים, והיום כמורה אני מבין את ההתמודדות הלא פשוטה. 30 תלמידים בכיתה, מורה אחד. מכירים את הבדיחה; "במקום ריטלין לכל התלמידים, אפשר לעזור למורה אחד... ".
כחודש לאחר השירות הצבאי, כשאני ללא תעודת בגרות, בזכות בקשותיה של אימי ז"ל, הלכתי למכון שמתמחה במבחני התאמה. התוצאות היו ברורות – מתמטיקה זה הצד החזק שלי. כאחד שלא האמין בשום יכולת שלו בלימודים, הייתי בהלם מוחלט. כשניסיתי לקחת קורס אחד באוניברסיטה – עולם חדש נגלה בפניי, הבנתי שלמידה עצמית בקצב שלי זו הדרך שטובה לי, הבנתי שאני צריך אדם אחד שיאמין בי ובעיקר הבנתי שיש לי תחום שיכול להפוך את כל עולמי.
גם אם לא כל דבר בסיפור הזה חופף לילדיכם, חשוב לדעת: לא אחת מתרחשת סיטואציה, שבה אתם משוחחים עם המורה או מחנכ/ת של ילדכם, וישר נחרדים מהעתיד. שמעתי לא פעם איך מורים אומרים להורים שלי שלא יצא ממני כלום או פסיכולוג שאומר "הילד לא על כדור הארץ".
שום מורה, מחנך, פסיכולוג, פסיכיאטר או כל איש מקצוע אחר, לא יודע מה יקרה עם הילד שלכם בעוד 5, 7, או 10 שנים. אין זה אומר שצריך לזלזל במורים ואנשי חינוך, הם בהחלט יכולים להציג לכם תמונה טובה על מה שקורה כרגע עם הילד בבית הספר, אבל זה רק עכשיו. לגבי העתיד, הנבואה ניתנה לשוטים, ואת זה לא אני המצאתי.
תזכרו, הכבוד והביטחון העצמי של ילדכם, חשובים יותר מההישגים הלימודיים. נכון שלפעמים ההישגים מביאים לילד את הביטחון, אבל אל לנו להתבלבל. את ההכרה שלו ביכולותיו ובזכויותיו, אתם צריכים להקנות לו, ולא דרך הציונים.
חזקו את הילדים שלכם על היותם בני אדם, הבליטו את החוזקות שלהם ורק אחר כך שבחו אותם על הלימודים. הם נמדדים על ידי מוריהם בעיקר לפי הישגיהם בציונים, וזה בסדר. מאידך, כהוריהם יש לכם מקום להביט בהם דרך טוב ליבם, התמדתם והשקעתם בכל מסגרת, אפילו בשטיפת כלים בסוף הארוחה.
בין התעודה שלי מכיתה ט' אי שם ב-1986 ועד קבלת התעודה היום מפרידות 35 שנים. תם המסע המפרך, אך לא נשלם:
תדע כל אם עברייה ששולחת את ילדיה לבית הספר: גם אם לילד יש תשעה נכשלים בתעודה, אין זה אומר שהוא לא ירצה להמשיך לתואר שני במתמטיקה.