לאחר חודש וחצי של למידה מהבית, חזרו סוף סוף התלמידים לבתי הספר. אף שמתווה החזרה יבחן מחדש כל שבועיים,  לצערי, על דבר אחד אין עוררין – ילדינו יחזרו לשיטה המוכרת והישנה - שיעורים ארוכים ולרוב פרונטליים,  לאותן שיטות הוראה.

זו טעות.

השאלה הגדולה כיום היא לא רק מתי חוזרים, אלא גם לאן חוזרים ובשביל מה?

למרות תחושת "העיקר שיחזרו כבר", כי חייבים לספק חמצן להורים ולמשק, אסור לתת ללחץ למסמס את ההזדמנות הגדולה ביותר שנוצרה כאן מאז המהפכה התעשייתית.

נתבונן לרגע על מה שקרה למערכת החינוך בחודש וחצי בלבד.

גילינו את שידוע בעולם ההוראה המקוונת כבר זמן – מורה טוב יכול להנחיל ידע ל"כיתה" עם עשרות אלפי ילדים און ליין. ואפשר להשתמש במדיה המקוונת ולהוסיף גם סדרות רשת לימודיות ואינטראקטיביות, אפליקציות ומשחקי מחשב ייעודיים סיורים וירטואליים ברחבי העולם או בגוף האדם, למידת חקר על החיים בפלטפורמות שיתופיות, שיח משותף במליאה ובחדרי דיון, ועוד היד נטויה.

רוחות השינוי חייבו גם את המורים להמציא את עצמם מחדש. היה עליהם ללמוד לעבוד בפלטפורמות טכנולוגיות, לשדרג ולהעשיר מערכי שיעור ישנים. לא כל המורים נרתמו לאתגר, אבל המורים שעשו זאת – והיו רבים כאלה – הרוויחו ובגדול, וכך גם הילדים. מבלי שנשים לב, בחודש וחצי האחרונים הונחו לפנינו זרעי המהפכה.

בתי הספר בגרסתם הישנה, נוצרו כדי להכשיר עובדים לפס הייצור ואזרחים לעולם הישן. היה זה עולם תכליתי, חד ממדי, קר ומנוכר. היום, לעומת זאת, אנחנו חיים בעולם מקושר, גמיש ומשתנה תדיר. גם שוק העבודה השתנה ודורש היום למידה עצמאית, יצירתיות, ואינטליגנציה חברתית ורגשית. רחוק מאוד, ממה שקרה עד היום במערכת החינוך.

תלמיד שמוכן לעולם החדש, הוא כזה שיודע לשתף פעולה ולנהל קונפליקט, שרואה בחבריו לכיתה שותפים למסע לימודי וחברתי מרתק, ששואל שאלות במקום לספוג ידע בפאסיביות, שמתרגל גמישות מחשבתית על פני התבצרות בעמדתו, כזה שרוצה לחקור את עצמו ואת העולם.

ליצן הכיתה לא באמת רוצה לפגוע בשיעור. הוא רק מבקש שיראו אותו. התלמידה שחברותיה רבו איתה בהפסקה לא פנויה רגשית להסבר על כפל ארוך

במערכת שכזאת, גם תפקיד המורה חייב להשתנות – מנשא ידע, עליו להפוך לאדריכל חברתי-רגשי. במחקר שבוצע על ידי מכון חרוב על עמדות של ילדים בתקופת הקורונה, אחת מתחושותיהם הייתה הגעגוע לחבריהם לכיתה, ולא לחינם. ההתרחשות המרכזית בבית הספר כלל אינה קוגניטיבית, אלא חברתית רגשית. ליצן הכיתה לא באמת רוצה לפגוע בשיעור. הוא רק מבקש שיראו אותו, מנסה לבסס לעצמו מעמד חברתי גם כשהסיטואציה לא מתאימה. התלמידה שחברותיה רבו איתה בהפסקה לא פנויה רגשית להסבר על כפל ארוך. אל למורה להתעלם מהתהליכים האלה. המתנה הגדולה ביותר שמורה יכול להעניק לתלמידים היא מקום לבירור היחסים החברתיים ביניהם, הזדמנות לבניית חברה בתוך הכיתה.

בבית ספר כזה, שבו הדגש הוא הרבה יותר חברתי-רגשי, אפשר להסתפק ביומיים שלושה של למידה קוגניטיבית (וגם היא בדרכים חווייתיות ווירטואליות), וביתר הזמן להשקיע בלמידה חברתית, במשחק ובמחקר. החזרה ההדרגתית לשגרה, שתחייב עבודה בקבוצות קטנות, יכולה לשמש פיילוט לצורת הוראה שעד לאחרונה נראתה לנו כחלום רחוק וכעת תאפשר יותר למידה חברתית -משמעותית ופחות התעסקות בהתקוטטויות ובמשמעת.

כשהמורה יהיה למנטור, לאדריכל חברתי, למתווך של תהליכים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים, גם מעמד מקצוע ההוראה ישתנה – משק חבטות, למקצוע המוערך בחברה.

האם נאחז בקרנות המזבח או שמא נשתמש במצב הנוכחי כקרש קפיצה לשינוי? זה תלוי בנו, ציבור המורים, ההורים והילדים. מערכת החינוך לא תשתנה בגלל הקורונה. אבל הקורונה יכולה לגרום לנו לשנות מגמה. אחרי שנים של תסכול והטלת האשמות הדדית, הגיעה העת לשלב ידיים – הורים ומורים – וללחוץ על מתווי המדיניות לאתחל את מערכת החינוך.

דבר אחד בטוח: השבת הגלגל לאחור תעשה עוול ממשי להזדמנות לשדרוג מקצוע ההוראה, מערכת החינוך והחברה הישראלית כולה.

הכותב הוא ראש החוג לחינוך קהילתי-חברתי (בלתי-פורמלי) באקדמית להוראה גורדון