לא כולם חושבים על זה ככה, אבל המעבר מהחופש הגדול אל שנת הלימודים הוא גם מעבר בין שני סוגים שונים מאד של שעמום. לשעמום של החופש הגדול פסיכולוגים קוראים שעמום הפנאי והוא נובע מכך שצעירים מקבלים פתאום יותר מדי זמן פנוי לידיים, בלי שיש להם את הכלים להפוך אותו לפנאי רציני ומשמעותי, כלומר, פנאי שהוא גם מהנה אבל גם תורם להתפתחות שלהם. התוצאה, כמו שכולם יודעים, הוא אותו שעמום זרוק ולא עסוק של החופש הגדול. מאד לא נעים לצעירים ולסביבה. לכן, הרבה הורים נושמים לרווחה כשספטמבר מתקרב והם מתחילים לראות באופק את ספסל הלימודים.

אבל עבור צעירים רבים הכיתה היא מקום לא פחות משעמם מהחופש. והפעם, זה לא שעמום הפנאי אלא מה שאנשי מקצוע מכנים שעמום אקדמי-לימודי. מעניין שבתור נושא למחקר השעמום הזה קיבל הרבה פחות תשומת לב מאשר רגשות אחרים שמופיעים בהקשר לימודי. חרדת בחינות למשל, שהיא הנושא הנחקר ביותר, זכתה לאלפי פרסומים מדעיים בזמן ששעמום אקדמי זכה לכמה עשרות בודדות. יש לכך כמה סיבות. שעמום הוא רגש שקט יותר מאשר רגשות אחרים כמו כעס או תסכול. לא תמיד קל להבחין בו בכיתה, ואין לו מאפיין פסיכופתולוגי כמו שיש לחרדה. ועם זאת, השעמום הלימודי קשור להרבה תופעות בעייתיות מאד: ירידה בהישגים הלימודיים, הפרעות למהלך הלימודים, עוינות כלפי סגל בית הספר, היעדרות מוגברת, אפילו נשירה מהלימודים.

קבוצה של חוקרים בגרמניה, ארה"ב ואנגליה היא אחת היחידות שעוסקת בשעמום האקדמי כבר כמעט עשרים שנה, ולאחרונה הם פרסמו סיכום נוסף של המסקנות שלהם בכמה כתבי עת מקצועיים. השאלה שהעסיקה אותם: איך זה מרגיש להיות משועמם כשאתה נדרש להגיע להישגים לימודיים, ואיך השעמום משפיע על ההתנהגות והמחשבות שלך.

ירידת אנרגיה כללית

שעמום לימודי הוא רגש לא נעים ומשתק. בניגוד לחרדת בחינות, הוא קשור לפעילות הלימודית עצמה ולא בהכרח להישגים או לציונים. בהתחלה, בדומה לעייפות, הוא גורם לירידת אנרגיה כללית ולכן מחליש את מיקוד הקשב, גורם לחלימה בהקיץ, ומפחית מוטיבציה ללמוד. השעמום מקשה על התלמיד או התלמידה להפעיל אסטרטגיות למידה יעילות, ובמקומן מופיעות מחשבות שטחיות וחולפות. על מה חושבים כשמשועממים? על המון דברים שונים. אבל בולטות במיוחד: מחשבות על אוכל. אבל זה לא באמת כיף. אם השעמום ממשיך לאורך זמן ולא עושים כלום כדי לחדש את הסקרנות או העניין במטלה הלימודית, העייפות תפנה את מקומה לרוגז ועצבנות. זה צפוי במיוחד אם התלמיד נדרש להמשיך ולמקד את הקשב במשימה למרות שמשעמם לו.

מבין כל הגורמים שנבדקו, החוקרים הצליחו לאפיין שניים מרכזיים שאחראיים לתחושת השעמום בכיתה. גורם אחד הוא תחושת שליטה במיומנות הלימודית. מעניין, פעם היה מקובל לחשוב שרק מי שהיכולות האישיות שלו גבוהות מאד ישתעמם וזה יקרה כשחומר הלימוד יהיה קל מדי ולא מאתגר. במלים אחרות, פעם פסיכולוגים נטו לחשוב על "שעמום המחוננים". אבל קבוצת החוקרים הנוכחית גילתה ששעמום מתרחש גם אצל תלמידים בעלי יכולת נמוכה כאשר חומר הלימוד מאתגר מדי עבורם והם מאבדים את התחושה (או את האמונה) שהם מצליחים לשלוט בו. לכן, קשה כל כך למנוע שעמום בכיתה שיושבים בה תלמידים שחלקם בעלי יכולות גבוהות וחלקם נמוכות. קושי נוסף שאיתו מורים צריכים להתמודד.

גורם שני הוא תחושת ערך, רלוונטיות ומשמעות של חומר הלימוד עבור התלמיד. כאשר הילד לא מבין למה חומר הלימוד הוא חשוב, או איך הוא קשור לחיים שלו, או מה אפשר "לעשות" איתו ביום-יום, הוא ישתעמם. כאן מצאו החוקרים, כפי שמקובל לחשוב, שעמום לימודי הוא עניין מאד אישי. תלמיד אחד יכול להיות משועמם במתמטיקה ותלמיד אחד בגיאוגרפיה. הקושי עם המקצוע עשוי להיות כל כך גדול שיש לתהות מדוע להכריח תלמידים ללמוד מקצועות שהם כל כך לא מתחברים אליהם. אני בטוח שמורים רבים שואלים את אותה שאלה.

תחושת שליטה

בעקבות הממצאים שאספו, החוקרים מציגים מספר המלצות איך לשפר את מערך הרגשות ולהפחית את השעמום באמצעות טיפול ישיר בשני גורמים אלה. בראש ובראשונה, להקנות לילד תחושת שליטה במיומנות הלימודית. זה אומר שצריך לחשוב מה רמת האתגר שמציבים לו ואיך מלמדים אותו להתמודד עם כישלון. במקביל, לנסות להקנות מיומנויות שימושיות, או לפחות להסביר מדוע הן רלוונטיות ליום-יום. ישנם מספר דרכים להעלות את הערך של הלימוד בעיני התלמידים: אופן ההוראה, התלהבות המורה מהחומר, שימוש בטכנולוגיה בכיתה, ויציאה מהכיתה לפעילויות בחוץ. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד. ממצאים רובים מראים שעצם הישיבה ליד שולחן בתוך כיתה היא לא טבעית ומקשה על הלמידה וילדים מפיקים המון תועלת כשמוציאים אותם לסיורים, להדרכות בשטח, או מלמדים אותם בטבע.  

אגב, לטון הדיבור המונוטוני של המורה יש הרבה פחות השפעה ממה שמקובל לחשוב. ההחוקרים מסבירים שאפשר לשפר את איכות ההוראה באמצעות ביטוי של  התלהבות אמיתית וחיבור לחומר הלימוד גם כאשר מדברים בשקט, ובטון קבוע.

אבל במה שקשור לתחושה של ערך בלימודים, המורים לא יכולים לפעול לבדם. אחד הממצאים שמעלה המחקר הוא שיש להעביר מסר ברור לגבי הערך של רכישת מיומנויות אקדמיות. מצד שני, לא פעם הורים בעצמם לא שותפים למסר הזה. למעשה, התרבות בימינו מעבירה לא פעם מסר הפוך: זלזול במי ב"חנון" שמקדיש זמן רב ללמידה ולהשכלה, במי שמגלה סקרנות אינטלקטואלית או שואל שאלות מופשטות, והעדפה ברורה למי ש"יודע להביא תוצאות", לנהל ו"להסתדר", לעשות דברים בפועל.  

ככל הנראה, לא ניתן למנוע לחלוטין את השעמום הלימודי בכיתה, ודאי לא בכיתה שיש בה ילדים עם יכולות שונות ועם העדפות שונות. עם זאת, גם התמונה של ילדים משועממים על ספסל הלימודים היא לא גזרת גורל. באמצעות שיפור ההוראה וגיוון תכניות הלימודים, ובעיקר באמצעות מעטפת תרבותית תומכת, אפשר לצמצם את רמת השעמום בכיתה ולהפוך את הכיתה למקום שנעים ללמוד בו. אולי אפילו להפוך לימודים למשהו שנעים "לעשות" אותו.

ד"ר גדי און הוא פסיכולוג, חוקר של תופעת השעמום