היא התחילה להעלות שמות של חבר'ה מהעבר ופתאום קלטתי שאת רוב השכבה אני בכלל לא מכירה. שבע שנים שאיבדתי מהחיים שלי לטובת הפרעות אכילה גבו את המחיר שלהן, שבע שנים שהתחילו כשחזרתי בגיל 13 מטיול קצר בחו"ל ומישהו העיר לי שעליתי במשקל. בכלל לא ידעתי אז מה זה משקל, מה זה דיאטות ומהי קלוריה, ובכל זאת - אותה הערה הדליקה אצלי משהו. זה היה רצון להיות כמו הגדולות ולהתחיל לשחק בדיאטה.
אז צמתי שבוע כי זה מה שחשבתי שעושים וזה עבד. ירדתי שלושה קילו, הבעיה הייתה שבאותו סוף שבוע נעשיתי מאוד מאוד רעבה, אז אכלתי יותר מהרגיל, וכל הקילוגרמים שירדו מהר – חזרו בחזרה. אז שוב צמתי, הפעם לשבועיים. ירדתי יותר, חמישה קילו וגם אותם עליתי בדיוק באותה צורה. מפעם לפעם, הפערים בין עליה לירידה הפכו גדולים יותר ויותר. במהלך אותן שבע שנים קשות, יכולתי לעלות ולרדת 20 קילוגרם, מספר פעמים בשנה.
הטלטלה הפיזית הפכה אותי לילדה עצובה ובודדה. לא היו לי חברים כי אף אחד לא הבין מה עובר עלי. כל מה שעניין אותי היה מה לאכול, מתי וכמה. מחשבות אינסופיות על אוכל ומשקל, לימדתי את עצמי להקיא, לקחתי כדורים, לצום, להעניש את עצמי כשאכלתי יותר ממה שהקצבתי לעצמי והכי גרוע לשנוא את עצמי.
ראשית זה בכלל לא מובן שהצלחתי להרות שלוש פעמים ולהפוך לאמא ועוד די בקלות אפילו בהתחשב במה שהעברתי את הגוף שלי. שנית, לסיפור שלי יש המשך טוב: אני יצאתי מזה.
אני זוכרת יום אחד, אחרי שנים של סבל, שפתאום קלטתי. ממש שמעתי את הקול בראש שלי שאומר לי: "הי, את יכולה לעזור לעצמך. הרי שום דבר לא הולך להשתנות בעולם הזה, האוכל יישאר אוכל והשפע יישאר שפע. את צריכה להבין שיש דברים שאסור לך לאכול, שם עובר הקו האדום".
זה היה רגע כל כך חזק, ששם קרתה התפנית שלי: רזיתי 20 קילו ונשארתי שם עד היום, במשקל האידיאלי שלי, תוך שאני מבינה שהקווים האדומים הם מה שמאפשרים לי להיות חופשיה.
אני חופשייה כבר 20 שנים כאמור אבל זה פוגש אותי עדיין. אותה הילה מפעם. זה פוגש אותי שוב כשהבת שלי, רזונת ורק בת שבע, צוחקת עירומה במקלחת ואומרת: "אמא, אני חייבת לעשות דיאטה". מיד עוברת בי צמרמורת ואני בכלל לא יודעת איך להגיב. היא הרי בכלל לא יודעת מה זה דיאטה, כמו אז, כמוני. אבל היום, בניגוד לילדה שהייתי ולבתי שלי, אני כן יודעת. גרוע יותר: אני יודעת לאן זה יכול להוביל כשאת לוקחת את זה צעד אחד יותר מדי. מבחינתי זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבת שלי וברור לי שאני אעשה כל שביכולתי שזה לא יקרה. כי כשאת יודעת מה זה להיות בבור העמוק והאפל הזה של מערכת יחסים מעוותים עם אוכל, זה משהו שנשאר איתך כל החיים, גם כשכבר החלמת, תמיד משהו מזה נשאר איתך. אז הילדה שלי אמנם עוד קטנה, אבל גיל ההתבגרות והחשיפה לאידאל היופי מגיע הרבה יותר מוקדם מהזמנים שאני גדלתי, אז העיניים שלי פקוחות.
תראו- נטייה להתמכרות לאוכל היא אמיתית, היא פיזית. ביליתי שנים של מחקר ולימודים כדי להבין את זה. להבין מה קרה לי אז שהייתי כלואה בתוך מעגל דיאטות אינסופי, לעומת מה עשיתי שונה שגרם לי הפעם להצליח ולשמור על המשקל שלי כל כך הרבה שנים בקלות.
אז אכן יש אנשים עם נטייה גדולה יותר להתמכרות וכאלה שפחות. אנחנו לא כולנו אותו הדבר, בדיוק כפי שיש אנשים ששותים ולא הופכים לאלכוהוליסטים, ויש כאלה שמעשנים 2 קופסאות סיגריות ביום.
כך גם לגבי אוכל: יש אנשים שאוכל יותר "עושה להם את זה" מאשר לאנשים אחרים. כאלה שפרסומת של המבורגר טוב מיד מעוררת להם את מיצי הקיבה, מראה של עטיפת שוקולד מייצרת להם רוק בפה, ריח של מאפיה הוא משהו שישבור אותם בכל רגע נתון. יש אנשים שמתעסקים יותר באוכל מאחרים, הרבה מחשבות עוברות להם בראש לגבי מתי אני אוכל, כמה אני אוכל, מתי הארוחה הבאה. יש את אלה שסובלים מהתקפות של אכילה מול הטלוויזיה, לתוך הלילה.
אני ממוקמת גבוה מאד על הסקאלה של הנטייה להתמכרות לאוכל, ועם זאת אני חיה חיים מלאים ומאושרים יותר מאי פעם, א'- כי אני יודעת את זה, ו-ב' כי אני יודעת מה לעשות בקשר לזה.
וטיפ קטן לאימהות לבנות: סימנים שהבת שלך מתחילה לפתח גישה לא נכונה לאוכל:
1. היא נשקלת כל יום, לפעמים מספר פעמים ביום.
2. היא מדברת על קלוריות, מה משמין ומה לא.
3. היא משווה כמויות של אוכל עם חברות שלה - מי אכלה מה ומתי.
4.היא בוכה ומתוסכלת ולא משתפת אותך בסיבה.
5. היא נוגעת בבטן שלה, בירכיים שלה, מין תנועה של אי נוחות לגבי הגוף שלה.
6. היא נעלמת מיד אחרי ארוחות לשירותים.
7. יש לה סימנים שחורים מתחת לעיניים, היא עייפה וחלשה.
8. היא אובססיבית לספורט בצורה חריגה עבורה.
*הילה קראוס, מנחת סדנאות הרזיה ומנהלת את קבוצת "אכילה בשיטת הקווים האדומים" מעבירה סדנאות הרזיה לנשים ולנערות, ובימים אלה משיקה מיני סדנה חינמית לגמרי. אתן מוזמנות להיכנס ולקבל גישה לסרטונים.