נערה בת 17 מהולנד שנאנסה בילדותה, הלכה בתחילת השבוע לעולמה בהתאבדות – לאחר שלטענתה החוויה הנוראית שעברה הייתה בלתי נסבלת. הנערה, נואה פוטהובן, נפטרה בביתה לאחר שנים בהן סבלה מבעיות נפשיות.

בתקופה שלפני ההתאבדות, הנערה חשפה כי היא עומדת למות בפוסט באינסטגרם. "אולי חלקכם תופתעו, אבל תכננתי את זה במשך זמן רב, זה לא צעד אימפולסיבי. אגיע ישר לעניין – בעוד 10 ימים אמות. אחרי שנים בהן נלחמתי אני מותשת".

למרות שברחבי העולם פורסם, בטעות, שהנערה הלכה לעולמה במסגרת המתת חסד, בפועל בקשתה להמתת חסד לא אושרה והיא הפסיקה לאכול ולשתות בכדי לשים קץ ולחייה. בכדי למנוע ממנה סבל מיותר סופקו לה משככי כאבים והיא נפטרה על מיטת בית חולים בסלון בית הוריה.

המקרה עורר מחדש ברחבי העולם את הדיון על התאבדויות בקרב בני נוער כמו גם בישראל. 800 ילדים מתחת לגיל 14 ניסו להתאבד בארץ ב-2017. 800 ילדים ישראלים ניסו ליטול את חייהם. הם עוד לא חוו את הנשיקה הראשונה, לא הספיקו לדעת איך נראים החיים בתיכון, חלקם עוד לא חגג בר מצווה.

כנראה שאין סכום בעולם שהורים לא היו נותנים כדי לשמור על רווחתם, שלמותם ובריאותם הגופנית והנפשית של ילדיהם. אבל מתברר שבגלל סכום של שלושה מיליון שקלים בלבד, חייהם של עשרות ילדים ובני נוער נמצאים בסכנה. מחלוקת בין משרד החינוך למשרד הבריאות בנוגע לתקציבים הביאה בשבוע שעבר להחלטה להקפיא את התכנית הלאומית למניעת אובדנות של בני נוער במערכת החינוך, שלוש שנים בלבד לאחר שהחלה לפעול.

"התאבדות היא תופעה שנוכחת בחיינו יותר משאנחנו חושבים", אומר ד"ר יוסי לוי בלז,  פסיכולוג קליני, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות והמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, חבר הנהלת עמותת בשביל החיים שגם מדריך צוותי פסיכולוגים בתכנית למניעת אובדנות של משרד החינוך. "בעולם כולו מתאבדים כמיליון בני אדם מדי שנה, זו אחת מעשרת סיבות המוות השכיחות ביותר".

על פי הערכות בישראל מתאבדים כ-500 אנשים מדי שנה, אך יש לזכור שלא כל המקרים מדווחים ולכן השיעור יכול להיות אף גבוה יותר. בקרב בני נוער בישראל מדובר באחת משתי סיבות המוות השכיחות ביותר, לצד תאונות דרכים. מחקרים מראים כי 20 אחוז, אחד מתוך כל חמישה בני נוער, חושבים מחשבות אובדניות, וכ-100 צעירים מצליחים לממש את המחשבות הנוראות ונוטלים את חייהם בידיהם מדי שנה. הגיל של הצעירים האובדניים רק הולך ויורד.

מחקרים שונים בארץ ובעולם מוכיחים באופן עקבי כי אובדנות היא לא גזירת גורל, וניתן בהחלט למנוע אותה. דוגמה בולטת לכך היא תכנית שיושמה בצה"ל, שבעקבות יישומה ירד מספר המתאבדים מבין החיילים מ-40 ל-15 בשנה, בתוך שנים ספורות. המטרה היא שהמספרים האלה ימשיכו לרדת. "למרות הסטיגמה שלפיה מי שרוצה להתאבד יצליח ואין לנו מה לעשות עם זה, המציאות מראה אחרת", אומר ד"ר לוי בלז.  "האדם האובדני נמצא בקונפליקט. לצד הרצון למות הוא גם רוצה שמישהו יבחין בו ויציל אותו, יציע לו פתרון אחר. הדרך להציל אדם אובדני היא קודם כל להכיר את גורמי הסיכון".

 

בזה בדיוק עוסקת התכנית הלאומית למניעת התאבדויות שנוסדה בשנת 2014 כחלק מהחלטת ממשלה שהתקבלה בדצמבר 2013, לאחר שנים של מאבק ולחץ ציבורי ובעקבות עשרות מחקרים ופיילוט שנערך בשלושה יישובים. במסגרת ההחלטה הוכרזה מניעת התאבדויות כאינטרס לאומי, שיש להתמודד עמו במהלך משותף של משרדי הממשלה והרשויות, בהובלת משרד הבריאות, והתגבשה תוכנית לאומית רב שנתית ורב מערכתית לטיפול ולצמצום בעיית האובדנות.

"בית הספר הוא אחד המקומות הכי פגיעים"

בתכנית שפועלת כיום בלמעלה מ-80 ערים, לוקחים חלק מוסדות העיר השונים וארגונים נוספים: בתי ספר, לשכות רווחה, תעסוקה, מוקדי קליטת עלייה, ביטוח לאומי, קופ"ח, בי"ח ועוד. אסטרטגיות הפעולה המרכזיות בתכנית הן שיפור ההסברה והעלאת המודעות הציבורית לתופעת האובדנות, איתור יזום של מי שנמצאים בסיכון גבוה, שיפור של אופן הטיפול במקרי אובדנות והכשרת גורמים מקצועיים.

חלק מהותי בתכנית התבצע בתוך המסגרות החינוכיות, ועיקרו הכשרת שומרי סף בתוך בתי הספר עצמם – אנשי חינוך שיאתרו יזהו ויטפלו באובדנות. בזכות התכנית יש היום בבתי ספר רבים מערכת פסיכולוגים ואנשי טיפול שיודעים לעשות הערכת סיכון מקצועית ולתת טיפול בתוך בתי הספר עצמם. "בית הספר הוא אחד המקומות הכי פגיעים, כיוון שבני נוער מתקשים להתמודד עם משברים שלנו כמבוגרים נראים לפעמים פשוטים יותר, אבל עבור הצעירים הם בלתי נסבלים", מסביר ד"ר לוי בלז. "התכנית שמטפלת בתוך המסגרת החינוכית ללא ספק מצילה חיים. היא גם מאפשרת את העמקת הידע. כל המורים והיועצים בבית הספר שבו מופעלת התכנית עוברים הכשרה, מה שאומר שכולם יודעים על מה מדובר ולאן להפנות במקרה הצורך".

התכנית גם הצליחה לעודד הרבה יותר פתיחות בקרב התלמידים, לגרום להם לפנות ולבקש עזרה בלי לחשוש מפני תיוג. "התכנית מאפשרת לעשות הערכת סיכון וטיפול על ידי פסיכולוג בית ספר בלי הקיטלוג של בריאות הנפש ובלי לרוץ לחדרי מיון", מסבירים בצוות רכזי מניעת אובדנות באגף פסיכולוגיה במשרד החינוך.

חשוב לציין שמשרד הבריאות מספק נתונים שלוש שנים אחורה בלבד, ושהמספרים המדווחים לעולם אינם מדויקים, לכן קשה לדעת בוודאות האם יישומה של התכנית הביא עד כה לצמצום מספר המתאבדים בפועל. עם זאת, ניתן לומר בוודאות שמספר המקרים המאותרים והמטופלים עלה באופן משמעותי. "מאז החלה לפעול התכנית נעשו בתוך בתי הספר אלפי הערכות סיכון ולמעלה מ-3,000 בני נוער אותרו וטופלו במסגרת השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים", מעדכן ד"ר לוי בלז.

בחור בדיכאון
התכנית איתרה יותר מ-3,000 בני נוער בסיכון | צילום: רועי ברקוביץ'

למרות החלטת הממשלה לתקצב את התכנית לשלוש שנים, כבר בשנה שעברה לא קיבל משרד החינוך את התקציב הנדרש ממשרד הבריאות, אך המשיך להפעיל את התוכנית.  השנה אין יותר תקציב להמשיך, ולכן התקבלה ההחלטה להקפיא את התכנית עד לקבלת התקציב הנדרש. בשבוע שעבר כונסה ישיבת חירום של ועדת החינוך של הכנסת שבה דנו בחשיבות של החזרת המימון לתוכנית. מדובר על מיליונים בודדים שמשרד הבריאות לא מעביר למשרד החינוך, אך במשרד לא ממהרים לספק תשובות ובוודאי שלא להתחייב על מציאת התקציב החסר.

"התאבדות היא פיתרון קבוע לבעיה זמנית"

"המצב שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. אחרי שהכשרנו אלפי פסיכולוגים וטיפלנו באלפי ילדים הכל מוקפא. מחר אין מי שיטפל בנער אובדני או יעשה לו הערכת סיכון, פשוט כי אין תקציב", אומר ד"ר לוי בלז. "אנחנו מדברים על מיליונים בודדים שמשרד החינוך לא מקבל ושעוצרים כרגע את כל תהליכי ההכשרה וההדרכה בבתי הספר. התכנית הזאת קריטית למורים, לבני הנוער, להורים שלהם".

היום גם נער אובדני שנמצא בטיפול, הרצף הטיפולי שלו מוקפא לחלוטין. המצב חוזר לקדמותו: נער שנחשד כאובדני יישלח הביתה וידרש לחזור לבית הספר רק עם אישור מפסיכיאטר שהוא בסדר. "מדובר בפרדוקס, במקום לשמוע את הנער, ללוות אותו ולטפל בו בתוך מערכת עוטפת שמכירה אותו, שולחים אותו החוצה למישהו שהוא לא מכיר", מסביר ד"ר לוי בלז. השיטה הזו, שהייתה נהוגה לפני יישום התכנית הלאומית בבתי הספר, הובילה לכך שחדרי המיון הפסיכיאטריים היו מוצפים בפניות ולעיתים גם מאשרים את חזרתם לבית הספר של תלמידים ללא הערכת סיכון או טיפול אמיתי.

בצוות רכזי מניעת אובדנות באגף פסיכולוגיה במשרד החינוך טוענים גם כן שהחזרת המצב לקדמותו היא בגדר נזק בלתי הפיך, הן למערכת והן לילדים. "מבחינה פסיכולוגית, להערכות הסיכון שנעשות במסגרת בית הספר בתכנית יש משמעות קריטית, גם לילד שלא באמת צריך להישלח לפסיכיאטר. המעבר המיידי של כל ילד שאומר 'אני רוצה למות' לחדר מיון פסיכיאטרי הוא טראומטי, ועלול גם למנוע מילד שבסך הכל היה צריך מישהו שיקשיב לו לשתף בפעם הבאה", אומרים שם.

מאחר שהתאבדות היא משהו שאפשר למנוע, חשוב שהורים יכירו את גורמי הסיכון ויידעו לזהות אותם. "גורם הסיכון המרכזי ביותר הוא ירידה דרמתית במצב רוח, מה שמכונה דיכאון", אומר ד"ר לוי בלז. "אם הילד מפסיק לעשות דברים שהוא אוהב כמו ללכת לחוג או להיפגש עם חברים, אם הוא חסר חשק או מגיב בצורה תוקפנית שלא אפיינה אותו קודם זוהי נורת אזהרה".

מה אפשר לומר להורים מודאגים?
"הדבר הראשון שהייתי אומר הוא: אם אתם חושבים שהילד שלכם לא כתמול שלשום ומשהו עובר עליו, אל תגידו יהיה בסדר זה יעבור, זה הזמן לפעול, לא לחכות למחר".

הפעולה הראשונה שיש לעשות היא פשוט לדבר על זה. "כהורים אנחנו חייבים להיות כל הזמן באיזושהי תקשורת ולנתר מצבים של סיכון. הדרך הנכונה לפעול היא להגיע לשיח אמיתי וכנה שיאפשר לילד לדבר ולהביע רגשות בלי שיפוטיות. הכי חשוב זה לתקף את החוויה שלו ולהגיד לו שאנחנו מבינים מה עובר עליו. במחקרים שעשינו במרכז האקדמי רופין ראינו שוב ושוב, ששיתוף ותיקוף הם גורמי חוסן כנגד אובדנות", אומר ד"ר לוי בלז.

תרופה
טיפול פסיכיאטרי לילדים שרק צריכים שיקשיבו להם | צילום: SHUTTERSTOCK

הצעד הבא, כשמתגבשת הבנה שהילד נמצא בסיכון מוגבר, הוא לפנות איתו לקבלת עזרה מקצועית של פסיכולוג, ואפילו לפנות למיון באופן מיידי, אם מדובר בנער שיש לו תוכנית התאבדות.

סטיגמה נוספת בנושא האובדנות שחשוב להפריך היא שדיבור על האובדנות מכניס לבני הנוער מחשבות לראש. מחקרים רבים מראים באופן חד משמעי שלדבר עם בני נוער על אובדנות לא מגביר את הסיכון. מצד שני, הדרך היחידה להבטיח שהנער ישתף אתכם היא לשאול אותו על כך באופן ישיר. "כשאנחנו מדברים עם בני הנוער על אובדנות אנחנו מאפשרים להם לבוא ולבקש עזרה, להבין שיש פתרון למצוקות שלהם", אומר ד"ר לוי בלז. "אחד הסלוגנים שאנחנו חוזרים עליהם מול בני הנוער הוא 'התאבדות היא פיתרון קבוע לבעיה זמנית'. אם נוכל להמשיך ולהסביר זאת לבני הנוער, שיעורי האובדנות בישראל יירדו ללא ספק".

 

להקשיב, לתת תקווה, לעודד פנייה 

 

כך תזהו נטייה אובדנית ואלה הפתרונות שעומדים לרשותכם

גורמי סיכון וסימני המצוקה שצריכים לשים לב אליהם:

1. אירועי חיים שליליים כמו פרידות ואובדן.

2. שינויים במצב הרוח כגון עצב, ייאוש וכו'.

3. העדר הנאה מפעילויות שבעבר הסבו הנאה.

4. חוויית כאב נפשי בלתי נסבלת ובלתי הפיכה ללא תחושת משמעות בחיים ותקווה לשינוי.

5. שימוש בחומרים ממכרים ובאלכוהול מעבר לשימוש סביר ומותאם.

6. שינויים בתפקוד כגון היעדרויות ממסגרות ונסיגה מחברת אחרים.

7. ירידה בהספקים או בלימודים.

8. שינויים קיצוניים בהופעה החיצונית ושינויים בתיאבון ובדפוסי השינה.

9. דיבורים על מוות ומחשבות אובדניות באופן ישיר ועקיף, כולל מחוות שונות כגון מסירת חפצים, מתנות, מזכרות, תמונות, מכתבים, כתיבת מסרים וסטטוסים שונים המעידים על המצוקה והעדר המשמעות בחיים.

זיהיתם בסביבתכם אדם בעל נטיות אובדניות? ישנם שלושה צעדים שניתן לנקוט:

1. להקשיב: לתת את מלוא תשומת הלב, ללא שיפוט או וויכוח. לא להסס לפנות באופן ישיר ולהעלות את הנושא מתוך דאגה ואכפתיות. חשוב שההתעניינות לא תהיה חד פעמית ותהיה אותנטית.

2. לתת תקווה שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד וכי המצוקה קשה ככל שתהיה היא זמנית אך פתרון ההתאבדות הוא סופי.

3. לעודד פנייה לעזרה מקצועית: ישנם מגוון מקורות סיוע אפשריים ברשת ובקהילה כגון ער"ן, סה"ר, רופא משפחה, עובדי רווחה, מרפאות ציבוריות, מטפלים פרטניים ובבני נוער גם יועצות, מחנכות ופסיכולוג בית הספר. אם אתם סבורים כי מדובר בסכנה מיידית, אל תשאירו אותו או אותה לבד וגשו איתם לחדר המיון הכללי הקרוב לאזור מגוריכם.

מידע נוסף תוכלו למצוא באתר עמותת בשביל החיים, עמותה למניעת אובדנות ותמיכה במשפחות שיקירהם התאבדות הפועלת למעלה מ-15 שנה למען הפחתת שיעורי ההתאבדות בישראל במגוון עצום של דרכים.

תגובות

ממשרד החינוך נמסר: "משרד החינוך מייחס חשיבות רבה מאוד לתכנית. ברגע שיתקבל התקציב ממשרד הבריאות נמשיך מיידית להפעיל אותה".

ממשרד הבריאות נמסר: "התכנית במשרד החינוך תמשיך גם בשנת 2019, כרגע נבחנים ההיקף והמקורות בין שני המשרדים."

ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים", מסר: "בזמן שמשרדי הממשלה מתווכחים ביניהם, חייהם של אלפי בני נוער מצויים בסכנה. מחקרים מראים כי 1 מכל 5 בני נוער חושב על התאבדות. מיליוני שקלים בודדים להצלת חייהם של מאות בני נוער צריכים להיות בראש סדר העדיפות, ולא בוויכוחים בירוקרטיים במסגרת שאלות על מקורות תקציביים. חבל שאנחנו נאלצים להיאבק מול משרד הבריאות על תפקידו ואחריותו לבריאותם וחייהם של צעירים ומבוגרים".