״הבן שלי חושב שכל האימהות כותבות ומאיירות ספרים, ומעדיף סיפורים בעל-פה״

תמר הוכשטטר בסך הכל בת 34, אבל נדמה שממש כמו אלה שנולדו להיות ספורטאים מקצוענים או מתימטיקאים דגולים, כך נולדה היא לעסוק בספרות ילדים, והיא עושה את זה מכל זוית אפשרית. כמאיירת, כסופרת, כחוקרת, כעורכת שותפה בכתב העת לספרות ילדים - הפנקס, ועכשיו גם כעורכת ספרות הנוער בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. עם צאת ספרה החדש, המלהיב והפרוע ״דונו מגלה מה דביק ומה מצחיק״, מעניקה לנו הוכשטטר הצצה לתוך עולמה, שכולל גם אמהות לשני ילדים צעירים. ״במובנים רבים אני מרגישה כמו המשך ישיר של הילדה שהייתי,״ היא מסבירה את דבקותה בספרים שעל המדפים הנמוכים. ״אהבתי תרבות לילדים אז, וגם היום היא עדיין מרתקת בעיניי. כך שהמשיכה שלי לתחום לא נולדה עם הפיכתי לאמא. לראייה הספר הראשון על הילד דונו, שאותו כתבתי אחרי שנולד בני הבכור, לא מיועד לפעוטות אלא לילדים בגיל בית ספר יסודי. הנוכחות של הילדים בחיי כן מחדדת הבנות לגבי הילדות המוקדמת אבל לא משנה בינתיים את העובדה שאת ההשראה שלי מספקת בעיקר הילדות שלי עצמי. View this post on Instagram A post shared by כנרת זמורה דביר (@kinneretzmora) on Sep 1, 2019 at 1:01pm PDT יש הרבה דברים שמושכים אותי לספרות ילדים ונוער דווקא. אבל אני חושבת שמעל הכל מדובר על העדר ציניות ומניפולציה. הספרות המיועדת לילדים נוטה להיות ישירה, מדויקת וכיפית יותר. ספרות מבוגרים מאמצת לא פעם כבדות וספרותיות יתר שמפריעים להנות מסיפור טוב. ספרות הילדים, כמו הילדות, עדיין מביטה בפליאה והתרגשות בעולם. בנוסף בספרי ילדים יש איורים והשילוב הזה, שבין מילה לציור, שובה אותי.״ מה לדעתך משמעות הספרים בחיי הילדים, ואיך נעודד אותם לעזוב את המסכים ולקחת ספר? ״אני חושבת שספרים, למבוגרים וילדים כאחד, מהווים נחמה, מפלט, עניין וריגוש. אצל ילדים, כמו ברוב הדברים, העוצמות גדולות יותר. ספר מרתק הופך לספר שבולע אותם והם יכולים להיבלע כי יש להם את האוצר הסמוי הזה שנקרא פנאי. ולא רק פנאי אלא גם טריות. כל חוויה הופכת חזקה יותר כשאתה טרי ופנוי. והקריאה, בניגוד לצפייה במסך למשל, דורשת מוערבות כלשהי מצד הקורא. אפילו הפיכת דפים, מעקב אחר המילים, התבוננות באיורים - כל אלה הופכים את הקורא לחלק מהיצירה. וכשאת חלק מהיצירה היא נהיית גם שלך והיא מתערבבת בך. קריאה היא מאמץ ולכן לא פעם היא נדחקת הצידה, אבל אם היא הופכת להנאה (כי הרי גם במאמץ יש הנאה וסיפוק) היא מתעלה על הרבה חוויות אחרות. אני מספרת לילדים שלי סיפורים מומצאים וגם מקריאה להם ואני מקווה שאמשיך בכך גם אחרי שילמדו לקרוא בעצמם. בימינו ידוע שההקראה בקול רם, בכל גיל, מעודדת קריאה ובכלל טובה לנפש. מה שעוד מעודד קריאה, אגב, הוא דוגמא אישית...״הדמויות שאת כותבת אינן מושלמות, אלא פגומות. האם יש לכך מטרה? ״אני חושבת שאנחנו אוהבים ומזדהים עם דמויות כשהן אמינות וחלק משמעותי מהאמינות נמצא בפגמים. אני חושבת שיש לי נטייה לא מודעת לכתוב על דמויות שלא הולכות בתלם ואולי אפילו מתנגדות אליו ומנסות לאתגר אותו. לא מזמן קראתי שהחלום הישראלי הוא לדפוק את המערכת ושהכל התחיל מדמויות כמו הרשל'ה - היהודי שתמיד ניסה להתחכם לרשויות. מהבחינה הזאת אני מאוד ישראלית בכתיבה שלי. אני מזדהה עם הילדים, שכמו היהודים בגולה, נשלטים על ידי כוחות גדולים מהם ולכן צריכים להיות יצירתיים במיוחד.״ לאחרונה הפכת גם לעורכת ותבחרי בעצמך חלק מהספרות שתעצב את הילדות הישראלית. על מה את שמה דגש? מה חשוב לך? ״בסופו של דבר אני חושבת שכל עורכת מביאה לתפקיד את הטעם שלה והוא בסופו של דבר מה שמכתיב בצורה המובהקת ביותר את הבחירות שלה. הטעם שלי לא מוגבל לז'אנר, מצאתי את עצמי מתלהבת מפנטזיה, ראליזם, אימה וקומדיות רומנטיות - הכל תלוי בכתיבה. לצד זה חשוב לי לא לזלזל בילדים או לוותר להם ובכך להנמיך או להשטיח את הסיפור. אני מאוד חדשה בתפקיד וכבר הספקתי לשמוע מכמה אנשים שאף פעם אי אפשר לדעת איזה ספר יתפוס ויצליח. לכן המצפן הטוב ביותר שלי הוא פשוט לקרוא בלב פתוח ולקוות להתאהב.״ View this post on Instagram A post shared by Tamar Hochstadter (@tamargolin) on May 22, 2018 at 12:05am PDT איך הילדים שלך מגיבים לספרים שלך? ״יש לי בת בת שנה וקצת שאוהבת לדפדף, אבל זה כל מה שאני יכולה לדווח עליה כרגע. נראה לי שהבן שלי חושב שכל האימהות כותבות ומאיירות ספרים אז הוא לא מתרגש מזה במיוחד ותמיד יעדיף סיפור בעל פה שגם הוא יכול להיות חלק ממנו. כשאני מתחילה לספר אני אף פעם לא יודעת מה יקרה ולא רק בגלל שלא חשבתי על כך מראש אלא גם כי הוא מתפרץ לסיפור, משנה, כועס, דורש. כך שבעצם זה מין משחק של שנינו. לפעמים אני מוחה, לפעמים אנחנו מתווכחים, אבל בסוף הוא תמיד מנצח. אם סיפור לא מוצא חן בעיניו אצטרך לספר אותו שוב כמו שהוא רוצה.״